חזרה ליצירות
סיפורים

מאוהבים באביב

עליזה ארמן זאבי | (12/04/2008 19:14) | 110 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
האביב הזה היה ייחודי ושונה מקודמיו.
סטפני הייתה מתנדבת בקיבוץ מגל. אחת לשנה בעונת האביב הייתה מתמידה בקביעות להגיע למשק, להתייצב במזכירות, להתעדכן לגבי סידור עבודה, להיכנס לעיניינים.
לאחר תום עבודתה, אהבה לשבת על אותו ספסל בודד הניצב על הגבעה, להשקיף לעבר השדות הטובלים בירוק, באופק המתמזג כאחת עם תכלת רקיע, עד שהפכו לחלק מתפאורה אחת. למרגלותיה רחשו מתוך מחילותיהם חרקים, ומעל מעופפים למיניהם שבישרו על בוא האביב. ריחות ההדרים המשכרים חדרו לנחיריה כסם. הנוף היה בעוכריה.
סטפני הייתה עוצמת עיניה, מפקירה את כל כולה לתוך אותו נוף קסום.
כך שנה אחר שנה, אותו המשק, אותו ספסל על הגבעה, אותו נוף קסום אליו לא חדלה להתגעגע.
אבל האביב הנוכחי היה בו משהו משכר, קסום, עוצר נשימה.
בעוד סטפני ישובה הייתה על הספסל כמידי יום, יכולה הייתה לחוש בוודאות את הצל מאחורי גבה, מסתיר פיסת אדמה.
ראשה סבב לאחור, מולה ניצב לא אחר מאשר ערן חבר משק אותו הכירה מזה שנים.
מבטיהם הצטלבו.
סטפני נשאה חן בעיניו למן הרגע בו פגש אותה, אך זה האחרון לא ידע כיצד יכבוש את ליבה.
האביב היה נחוש בדעתו לאזור עוז.
שלום, פנה לסטפני לוחץ בחמימות את ידה, שמי ערן.
אני סטפני, השיבה בעברית עילגת, לא ממהרת למשות את כף ידה מידו הסוגרת.
זה היה אך טבעי שערן יישב לצידה על אותו ספסל. שעה ארוכה ישבו כך בוהים באופק, ללא מילים. שניהם התחוור בעתיד היו מחוברים לאותו נוף קסום.
ספרי לי על עצמך, ביקש ערן. סטפני סיפרה על טורונטו עיר הולדתה, על זיקתה לארץ הקודש, על משפחתה שלא אהבה את גיחותיה לאותו מקום שכוח אל הנקרא קיבוץ.
ערן סיפר שנולד במשק, על אהבתו העזה לאדמה, על רצונו להינשא ולגדל את הדור הבא.
השיחה קלחה. באופק האדימו השמים, סטפני וערן פסעו בין השבילים לעבר חדר האוכל שלובי ידיים, כאילו היה הדבר אך טבעי.
בדרכם חייכו אליהם שלל פרחי האביב, קחוונים, כלניות, סביונים ושאר מיני חרציות.
ערן היה גבר יפה תואר, בנוי לתלפיות, מושא הערצתם של רבות מבנות המשק.
לסטפני היה גוף נערי, ועיניים שחורות יוקדות. היא שבתה את ליבו, הוא נפל שדוד בקסמיה.
כל אותו אביב לא נפרדו. ערן שיבץ את סטפני במחיצתו במטעי הבננות, שניהם היו לזוג, צמודים, לא חדלו לפטפט, לצחוק באושר. הכל ידעו, משהו נרקם בין השניים.
האהבה פרחה, ליבלבה, כאביב במלוא פריחתו, ועת חלף ותם  לו, שבה סטפני לטורונטו, למשפחתה.
מאחור השאירה את ערן, עם מלאי זכרונות ולב שבור. הבטיחה שתשוב באביב הבא.
שיחות הטלפון, הגעגועים, התכתובת הלוחצת, הקלה ולו במעט על מכאובי הלב.
באביב הבא, הבטיח ערן לעצמו, אבקש את ידה, לא אוותר, הפעם לא אניח לה.
עונה רדפה עונה, והאביב המיוחל הגיע, עימו שבה סטפני. יפה, פורחת, אביבית מתמיד.
באחד מאותם ערבים קסומים בעודם יושבים על אותו ספסל, מול נוף עוצר נשימה, כרע כרן על ברכיו, ביקש מסטפני כי תינשא לו.
כן אהובי, אנשא לך, השיבה נרגשת כולה, החלטתי להישאר בקיבוץ, להקים איתך משפחה, כאן ביתי.
עת פרעה הרוח בשערה, נצמד פיו אל פיה בנשיקה אביבית בלתי נשכחת.
 
 

תגובות

חזרה ליצירות