סיפורים
קר לי
הכל התחיל אתמול בבוקר. סתם עוד יום באמצע שבוע, אחד מאותם הימים האלה שעוברים בלי ששמים לב. כל הזמן קר לי, לקח לי שבועיים להבין את זה. אני קם בבוקר מתיישב ליד השולחן העתיק שקבלתי בירושה מסבא שלי כשהוא נפטר, ולא זז משם בדרך כלל עד שעות הצהריים. זה לא שולחן מפואר במיוחד, או יפה במיוחד, לצורך העניין.. אבל החלטתי שאם הוא הצליח לשרוד כל כך הרבה שנים, אז למה לא לתת לו ליהנות מאוד כמה, שלא ירגיש מיותר. מיקמתי את השולחן בצד המזרחי של החדר, ליד החלון, עם הפנים לכיוון המטבח. ככה אני זוכה ליהנות מקרני השמש שמרגיעות אותי בבקרים. זה מחמם לי את הלב, או לפחות את שאר הגוף. כל הזמן קר לי. אני אוהב לשבת עם הפנים לכיוון המטבח. כשאני תקוע או סתם חסר מוטיבציה אני פשוט בוהה באוויר ומדמיין את הדברים שאני הולך להכין לארוחת הערב. כשעוד הייתי צעיר חשבתי ללמוד בישול. הרבה דברים השתנו מאז, אבל מאז ועד היום אני מוצא נחמה באוכל ברגעים הכי קשים. אני לא אחד מאותם אנשים שמחפשים תמיד את התחכום שבאוכל. תן לי סטייק חי, ופירה לידו ואני מאושר עד הגג. שהייתי קטן סבתי הייתה מגיעה אלינו פעם בשבוע, כל יום שלישי. היינו מחכים כל השבוע בשביל לאכול את השניצל והפירה של סבתא. אין כמו הפירה של סבתא... או ככה לפחות חשבתי עד שלמדתי להכין אותו יותר טוב בעצמי. לצערי למדתי להכין הרבה דברים יותר טוב בעצמי. אז היום שאני אוכל במסעדה או סתם אצל חברים אני הרבה פעמים, יותר נכון, כמעט תמיד, מתאכזב. בגלל זה אני בדרך כלל מבשל לעצמי. אז אני יושב ליד השולחן שלי עם הפנים למטבח ומדמיין את ארוחת הערב הקרבה ובאה. כל הזמן קר לי. רק היום בבוקר שמתי לב שהשמש כבר לא באמת מצליחה לחמם אותי. אני יושב לי על הכסא הישן שלי, מסתכל על הכסא החדש שקניתי לפני חודשיים. כסא חדשני שנבנה במיוחד בשביל לפתור בעיות של כאבי גב ויציבה לא נכונה. הסבירו לי שהסינים היו יושבים שעות ארוכות בזמן מדיטציה ולא היו להם מעולם כאבי גב. הכסא הזה בנוי בצורה מיוחדת שמדמה צורת ישיבה זו ומכילה בתוכה שנים של חוכמת חיים סינית. לך תתווכח עם שנים של חוכמת חיים סינית... הרי שני מיליארד סינים לא טועים. ואני, אני אחד... מקסימום שניים אם סופרים גם את השנים ההן. ככה הן נקראות, השנים ההן... אני בדרך כלל לא נוהג לדבר עליהן, אבל אם צריך לספור אז סופרים. כל הזמן קר לי. במיוחד שאני מתחיל להתעסק עם מספרים. כבר מזמן הבנתי שכל קשר ביני לבין המקצועות הריאלים הוא מקרי בהחלט, אז מה כל כך ריאלי בהם ? הרבה יותר ריאלי לדעתי להתעסק בכל מה שלא ריאלי, או כמו שאני מעדיף לקרוא להם, מקצועות הנראה לי. נראה לי שככה זה צריך להיות, כל אחד צריך להתעסק במה שנראה לו, ואם זה לא ככה, לא נורא, או לפחות ככה נראה לי. כל הזמן קר לי. התיישבתי ליד השולחן וכהרגלי מדי יום ביומו עצמתי את העניים וחיפשתי השראה להתחיל לכתוב. הפרק הזה של היום יכול להמשך חמש דקות או אפילו חמש שניות, אבל לפעמים כמו אתמול הוא נמשך כמה שעות טובות. הבעיה המרכזית בלשבת עם עניים עצומות כשקרני השמש מחממות לך את הלב, טוב לפחות את שאר הגוף, היא הנטייה להירדם. לא, אני לא משוכנע שלהגדיר נמנום קצר בשמש כבעיה זו הגדרה נכונה, אולי יותר נכון להגדיר את זה כגורם מעכב. אבל הרבה פעמים הרעיונות הכי טובים מגיעים אחרי נמנום קטן בשמש, ואם מתמזל המזל וזוכרים את החלום שנעלם אל תוך הבוקר עם פתיחת העניים, אז נקודה זו אף מהווה זרז משמעותי באותו היום. אז אפשר להגיד שנמנום קצר בשמש הוא למעשה תנאי הכרחי למען יצירה פורה ואיכותית. טוב אולי לא הכרחי, אבל בהחלט מהנה. כל הזמן קר לי. בכל מקרה בעודי עם עניים עצומות, נסחף למחשבות שאינן פורות במיוחד כמו איך הגעתי לחשבון חשמל כל כך גבוה ? למה הפח בחצר תמיד הפוך בבוקר למרות שכל ערב אני דואג לסגור אותו ולשים עליו אבן, ומה חשבתי לעצמי שקניתי את בקבוק הטקילה ממקסיקו, הרי אני יודע שאני לא באמת מתכוון לשתות משהו שתולעת נרקבת בתוכו כבר למעלה משנה. מצאתי את עצמי מתעורר בבהלה מדפיקה חלשה אך סמכותית על הדלת. אחרי שנייה או שתיים של התאוששות, קמתי מהכסא והתקדמתי בעצלות כלשהי לכיוון הדלת.
