דניאל - בראשית / רונן
ריחו של הבשר החרוך גבר על ריח השריפה והרקבון. עשרות אלפים נלכדו מתחת להריסות העשנות. מליונים. דניאל טיפס על גוש בטון שניצב זקור בראש ערימת מרכז הסחר החדש. לכל אורך האופק התגבבו תלי הריסות של מה שנותר מהעיר הגאה ביותר בעולם. חוטי מתכת, שנקרעו מתוך רקמת הבטון הזדקרו אל השמיים כגדמים. השמיים היו אפורים כמו כדור משאלות שנשפו לתוכו עשן סמיך של מוות מתערבל. בראש מצבת הענק למין האנושי, עמד דניאל דקות ארוכות. נותן לרוח העועים לבדר את שערו הארוך ולשטוף מנחיריו ומפיו את טעמו הנמס של המוות. הכוכב כולו הפך לקופסת שימורים אחת גדולה המכילה בתוכה מוות ארוז. הוא, ואלה שכמותו, הפכו לרימות המכרסמות בתוך המוות. היה זה היום שבו האלוהים מתגלה ברוב תפארתו – חשב. אלוהים ומלאכו הראשי.
הסימנים ניתנו כבר לפני חודשים. בהתגלות שעבר בכנסייה באותו יום ראשון היו כל הסממנים לאותה אפוקוליפסה רווית הוד ומחנק. דניאל ניסה לספר. אבל כולם ביטלו את דבריו של נביא השקר המסומם. הגיבור משתין בקיר שהמלחמה האחרונה הותירה אותו פגוע ראש נסמך אל שולחנה העוטה כל טוב של האנושות רבת החסד וההוד. האות המשולש חזר שוב ושוב בחלמותיו. מילא את הזיותיו. טרף את חייו בעודם חיים.
"לו-צי-פר!" שאג דניאל אל העולם הדומם שנפרש למרגלותיו. מגדלי מוות משולשים התנועעו באיטיות בפאתי האופק. שנים עשר השליחים. הבשורה על פי לוציפר. מגדלי המוות נעו באיטיות שיטתית. חושפים לעין המוות הכתומה את שרידיה האחרונים של צליויזציה נואלת. עולם של חרשים שמיאנו להקשיב. אנושות סומה שהרקב והחידלון שיועו לצדק קוסמי. מיכוות צידקתו הבוערת, להט תוחכתו המכלה, נבואתו השוצפת, כמו התמתנו לנוכך המציאות המתפוררת. דניאל צדק. צידקתו היתה למפלתו הגדולה ביותר.
שלושה ימים עמל להגיע לראש פרימדת ההריסות. חשב שיעמוד שם כרב אומן המתפעל לנוכח יצירתו הטובה ביותר. ככלב מוכה בשחין עשה דרכו לתחתית. אל מתחת לרקמת ההריסות המעשנת. אל לב ליבו של קן האנשים שהוכחד. בשבילים שאלפי רגליים עמלות סללו החל עושה דרכו אל מחוץ לקן. פה ושם החלו לצוץ ניצולים מעושנים אשר בהו בו בעינים כלות. למי שלא היה מוכן, יום מותו של המין האנושיו היה נוק אואט קוגנטיבי. אף אחד מהשורדים לא היה מסוגל לעכל את האין הנורא שהפך לתמצית קיומם. דבקים בקוד ההישרדות העמוק ביותר. בגן ששמר על הגזע במשך מליוני שנים, החלו לחפש מזון ומים. שלושה ניצולים שהעור תלה מגופם קרוע ונוטף שלפוחיות רוויות במוגלה מצחינה לכדו נערה לבנה ושקדו על חילולל גופה הבתולי. צרחותיה כמעט ולא גברו על הרעם העמום שנשמע כל הזמן מבטן האדמה. גרגור של שביעות רצון שתקף את כל החושים יומם וליל. העיר המשיכה לקרוס במאות אלפי דרכים. כגופה מפוארת המשיכה העיר להתפרק. חותרת אל האין במרץ חסר פשרות שניתן למצוא רק אצל המתים.
דניאל ניגש אל השלושה אשר השיגעון הותיר בהם רק יצרי קיום בסיסים. הצחנה שעלתה מגופם כמעט והתגברה על עוצמת הסירחון הכללית. במטה העץ שבידו רוצץ את ראשו של הגבר שפעל במרץ בין רגלי הנערה לשמר את קיומו המתפוגג של המין האנושי. קול האבטיח המתפצלח גרם לשניים האחרים להרים את ראשם ולהרפות משתי רגלי המשי האחוזות בידיהם. הראשון להתאושש היה גבר שחור עור, או שמא אולי עורו היה שחור מהאש האלוהית שכילתה את האנושות, חצי פניו הימניים נעלמו לכדי עיסה שחורה המגירה ללא הרף דם צהבהב. שאגת הזעם על כי נגזל ממנו טרפו נקטעה באיבה על ידי מוט העץ שחדר במיומנות לתוך שרידי הלוע הפעור ועשה דרכו כמעט ללא התנגדות אל הצד האחורי של ראשה של המיפלצת השחורה. מנתק בדרכו את גזע המוח של היצור. מנתץ את מרכז השרידה הקדום ואת שארית החיים שנותרו בגוף המתכלה. השלישי נמלט בפרץ צווחות שהעידו, יותר מכל מחקר מדעי, על כור מחצבתו של המין האנושי.
ברגל בוטחת, כשאדרת שימלתו מתנופפת בפרצי עשן מזוהם ורגליו עטויות הסנדלים רמסו בצעד בטוח סלעי בטון מתפורר וגולגלות עשנות, עשה דניאל דרכו החוצה. הרוח המתבדרת מסביב לקבר האחים הגדול ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית שילהבה את מחלפותיו ונשאה את הריח ממנו והלאה. בתוך קניון של הריסות עשה את דרכו בנחישות. תקופת הספק והבילבול, עירפול המוח והחזיונות היו מאחוריו. האויר החם שעלה במשך ימים רבים שינה את מהלך הרוחות. רוח הקדים שעלתה מתוך כבשן המוות פגשה באוויר הקר יותר שהגיע מתוך האוקיאנוס. שני גושי האוויר לחמו זה בזה על השליטה במרחב ההרס והמוות. הסערה שהתפתחה בשמיים האפורים קרעה פיסת רקיע וקרן שמש מיוסרת עשתה דרכה כלפי מטה, לוכדת בהילת בעירה גווועת של שקיעת דמים את דניאל הפוסע בראש. אחריו, כששרידי שמלתה נגררים לצידה וסופגים את הנוזל האדום היורד במורד ירכיה, נערה לבנה ששרידי האפר הנוזלים על גופה יוצרים בו נימים כהים ומבליטים את לובן גופה. כפסל שיש שקם לתחיה. פסל נשגב של אלת יופי קדומה ששיערה כאילו קלט את כל יפעת האור ונדלק כמאכלת. מאחורי השניים השתרך לו פלג אנושי של אוטומטי אדם. הפלג נמשך הרחק מאחור וגדל להיות נחל ונהר של שאריות פליטה. כמו החלילן מהמלין פסע דניאל אל אשר ידע כי הנו גורלו, מוליך את נהר הפליטה מאחוריו, מרקיד אותו ימינה ושמאלה לכיוון הרי האופל השחורים אשר במזרח. השילוש הקדוש החדש. המטורף, הבתולה והנחש האנושי. סיפור בראשית על התפוח שאוּכּל על ידי האדם הראשון, חוה והתולעת האנושית שנמלטה מהתפוח. פרק ראשון בתולדות הסבל המודע. סיפור מחיר החטא הקדמון, תפוח הדעת החדש, החלו נרשמים מחדש. הפעם באצבע שטנית הטובלת בדם. ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון. ויאמר לוציפר: "ויהי חושך!".
© כל הזכויות שמורות לרונן
