דניאל (פרק-2) – שמות / רונן
בלטשצאר קרא קול מחלומו ודניאל מיאן לשמוע את הקול. מיום שראה את הסימן בכנסיה ידע כי יבוא לחפש אחריו. הסימן המשולש. הסימן שבה קוללה האנושות. על פי שלושה רוממה הרוח האנושית למוסר, לפאר , ולמעשים גדולים. על קידוש השלושה מתו מרבית בני אדם ביסורים ובדחיית הגאולה. כעת על פי הסימן המשולש יחיו הנותרים ביסורים, באובדן ובמימושה המקברי של אותה הגאולה. שחרורו הסופי והמוחלט של הכוכב מלפיתתו החונקת של המין האנושי. לאחר שחרץ את הסימן בעפר שלרגליו, קם והחל לשרך דרכו. גוו זקוף, שערו מתבדר וליבו ריק. נהר הסחי האנושי נגלל לפניו, נפער. פורש רגליו כזונה זקנה לפני סרסורה.
טרה, לסה, אלחנדרה, דנה מלמלו עשרות פיות רעבים בעוד עיניהם נשואות אליו ולאלת השיש הפוסעת כצל לבן בעקבותיו. לילית, אשתורת, אנליט, מלכת זמרגד הדהד קולם בראשו. מטונפים מבפנים ומבחוץ כרעו לפניו בעוברו. עוצרים בעילתם וזנותם. חדלים מקריעת זה בבשרו של זה. שארית הפליטה של מאגר הגנים האנושי. אוטומטים רפים אשר מעשיהם מוכתבים על ידי ברירה טבעית של עולם שחדל מלהתקיים. ניזונים זה מבשרו של זה. ילדים היו התפריט המועדף. ארבעת אלפי שנות תרבות נמחו בבת אחת. מיטב הפילוסופים והמדענים, הוגי הדעות והנפשות הטובות, מעדו לאחור. מתדרדרים, מתרסקים לתוך תהום האבולוציה. בכל שלט רק יצר ההשרדות. יחד עם זאת חש כל ההמון המורעב ביראה כאשר עבר בניהם דניאל. אולי שריד אבולציוני או שאולי חשו בעוצמה המפעמת בגוף השברירי שרק כותנת לעורו. בעוברו בניהם היו מטילים עצמם בתוך הבוץ, רוצח כקורבן, אנסים ופדופילים, מצורעים, חולים וגוססים – חדלו מכל מעשיהם – ממלמלים. נושאים כתשורה את הדבר האחרון שהיה עוד שלהם. איאן, לאונרד, כריסטיאן, רולנד ודניאל היה עונה בהם: צ'רנאבוג, לוציפר, פוקה, בעל זבוב. כולם היו בניו ולכולם אותה המורשת.
הרחק נשא אותם דניאל. הרחק מגוויות הערים העשנות. הרחק משנים עשר שליחי המוות. ברגע שאת שאון המוות וסירחונו החליף הניחוח הטבעי של הכדור וזימרת מעופפיו מילאה את האויר, שם נטע דניאל את מקומו. בגיא נסתר בין הרים נישאים שמפל קטן מזינו. קומץ אנושות נותר. ארבעה היו סביבו לשרתו ולשאת דבריו. שדרך הצולע, מישך הענק עתיר השרירים, עבד נגו הנער כתום השיער ובתולת השיש. היו יושבים סביבו כחומה בצורה להפרידו מין האספסוף. מתכבדים במנות מזון שהועלו כתשורה ובמחמדים שהוצעו להם על ידי ההמון. דניאל לא נגע בכל אלה ולא התערב. לכוד בתוך אפוקליפסה משלו היה יושב מדי ערב על סלע נישא וממתין לחזרתם של צבעי השקיעה. אולי מצפה שברגע שהשמש תחזור לשפיותה אולי תבל כולה תחקה אותה. האפלה שררה סביבם כל הזמן. לפידים עשנים, מצחינים משומן אדם, האירו את המחנה בכל שעות היממה. המיית ההמון מטורף לא סרה מעליהם. בולמוס של חיפוש מזון לא הרפה מהם לרגע. מאחורי שארית הפליטה נותר שביל שאריות מרקיב. של חלקי גוף לא מעוכלים, חיות טבוחות, צמחיה שדודה ותלוליות צואה אנושית מהבילה. למעט הסגידה חסרת הפשר לדניאל ולעושים בשמו האנרכיה והפריצות שררו בכל. מלומדים זנחו השכלתם, נשים צניעותם וילדים את תמימותם. כמי שרק לפני שבועות ספורים נהנו מכל יתרונות העולם המודרני התדרדרו לכדי הנקלה בחיות הפוסעות על פני קרומו המתפורר של הכדור.
היו נסיונות לכונן חברה חדשה. התארגנויות של פרטים בעלי מעוף ומחשבה בהירה שניסו ללכד את האספסוף לכדי גוף השומר על עצמו. כל המנהיגים שצצו וניסו לחולל את השינוי נרמסו ברגלי ההמון ונגרסו בידי שיני רעבונם. מעטים שהצליחו להגיע עד למעגל הפנימי שסביב לדניאל שטחו את רעיוניתיהם לפניו. עזרה הדדית, מגורי קבע, התארגנות לקראת החורף הקרב. דניאל היה מביט עמוק לתוך עיניהם והיה קורא בשמם: פזוזו, הלל בן שחר, ארכס, טרטרוס, סטרא אחרא, סמאל. אז היו מזנקים על החכם התורן המסכן שדרך ועבד נגו ואוחזים בידיו. מישך היה ניגש אליו ותולש את ראשו מעל צוארו ומשליכו אל תוך ההמון הצוהל. אלילת השיש היתה רוחצת ערוותה בבידה המדמם ואחר כך מטילה את מימיה לתוך הצוואר הקרוע. לבסוף היו מטילים אותו למורד הגבעה הישר למרכז הסחי האנושי שקיבל את השאריות בתאווה. דניאל היה מביט לא מביט במתרחש, עיניו כלות וחוזר שוב ושוב על כל שמותיו של בעל הסימן המשולש. לעיתים רחוקות היתה מוסחת דעתו בערפילי זכרונות. בלבן טהור. בריח של ניקיון. במסדרונות ארוכים בהם שרר שקט אחר. שקט שכבר לא קיים יותר על פני הכוכב. שמץ של רעיון היה מתחיל לנבוט בו. עצם אינטילגנטית שניתן לנעוץ בה את שיני השפיות. אבל באותה פתאומיות שזה היה מופיע כך זה היה נגוז. צעיף שפיות שברירי ושקוף שחלף במוחו של האדם האחרון שיכל לשנות את מסלול ההתרסקות של המין האנושי. ברגעים כאלה היה נעמד על רגליו. אלילת השיש היתה עטה על זיקפתו כמוצאת שלל וחוזרת מיללת כשהצליף בה במקלו. קווי פחם יצרו בעורה הלבן נקיקים, נימים וערוצים כבשיש אמיתי. עורה הלבן, הכמעט שקוף, נבקע ונחרץ. חלק מהבקיעים היו עמוקים והגירו דם שנקרש והעמיק את תחושת הקווים השחורים שבעורה. בתיסכולה היתה מתנפלת על עבד נגו ואונסת אותו. או שהיתה מתמסרת לאחת מהקבוצות המיוחמות שהסתובבו כל הזמן מחפשות טרף לפרוק בו את תאוותם. לכודים באותו ריקוד מיסטי הקבור עמוק בתוך הגנים שלהם. הסקס היה המוצא היחיד שהצליח להרחיק ולהדחיק במעט את המציאות. כולם עסקו בו באבססיביות. בשאול תחתיות, על פיו של אוהל מועד, לא היה מזור אחר. הכוח הגנטי הכי חזק של מין שלם. היצר שהוטבע בו על מנת לשמרו, מנגנון בטחון שנועד להבטיח שאולי הפרט יכחד אבל המין עצמו ישרוד, הפך למפלטם היחידי. המוות הקטן לפני החשיכה האלמונית הסופית. המין האנושי הלך ודעך בפירקוסים ובפרפורים אחרונים של אורגזמה.
© כל הזכויות שמורות לרונן
