הם ניצבו מסודרים, זה ליד זה, בכוננית שליד מיטתי, הספרים: "נשים קטנות", "אסופית", "אן שרלי", "אן מאבונלי", "עמיחי ידיד כל חי", "יאיר הגלעדי", "עלילות פוטי", "אורה הכפולה" ועוד הרבה ספרים שאהבתי במיוחד. אותם לא החלפתי בספרייה אלא בקשתי כמתנות לכל אירוע.
קריאת ספרים הייתה האהבה הגדולה שלי.
אהבתי ללכת לספרייה ובהתרגשות למשש את הספרים, לחפש ספר שעוד לא קראתי, לשבת בפינה ולנסות לסיים לקרוא בו לפני שאני חוזרת הביתה, ולבסוף לקחת ספר אחר, שחלק ממנו קראתי בדרך. הייתי קוראת שעות על גבי שעות, הקריאה הפגישה אותי עם עולמות רחוקים והעשירה את דמיוני.
תמיד כשהלכתי לספרייה נזכרתי בג'ו.
ג'ו היא גבורת הספר "נשים קטנות", ספר שאהבתי במיוחד. הייתי קוראת בו שוב ושוב. רק מסיימת ומתחילה מחדש. ידעתי אותו בעל-פה. זה ספר שהשפיע עלי מאוד.
ג'ו זו אני. היא כל כך דומה לי, כך חשבתי והרגשתי.
כמוה גם אני הייתי ילדה שאהבה לטפס על עצים ולהיות הרבה בחוץ, בחיק הטבע.
וגם לי כמו לה, היו אחיות.
מידי יום הייתי פוגשת את ג'ו ואת שלוש אחיותיה: מג, אמי ובת' ואת אימן עדינת הנפש מיס ג'והן. חייתי את עולמן, שמחתי איתן בשמחות והצטערתי איתן כשאביהן היה בשדה הקרב. אהבתי ביחד עם ג'ו את לורי, בחור עשיר ויפה תואר, שאימו מתה בצעירותה. כעסתי על ג'ו כשלא הסכימה להצעת הנישואין שלו, אילו זאת הייתי אני, לא הייתי מהססת, ומתחתנת איתו תיכף ומיד, כך אמרתי לעצמי.
הערצתי את ג'ו עד כדי כך שסיגלתי לעצמי את תנוחת הקריאה שהייתה אהובה עליה: שכיבה על הבטן, כשרגל אחת ישרה ורגל אחת מקופלת כלפי מעלה, הספר מונח על המיטה והיא קוראת, תמיד תוך כדי לעיסת תפוח.
כך עשיתי גם אני.
שעות ארוכות קראתי בתנוחה זו, מפליגה לעולמות אחרים ושוכחת את העולם בו אני חיה. התפוחים היו נאכלים בזה אחר זה והקערה הייתה מתרוקנת, עד שהייתי שומעת את קולה של אימי מכיוון המטבח: "ארוחת הצהריים מוכנה, כולם כבר יושבים לשולחן".
"עוד רגע, תיכף אבוא", השבתי.
אבל איך יכולתי לעזוב באמצע הנשיקה הראשונה בין ג'ו ולורי כשליבי הולם מהתרגשות כאילו אני היא זו שמתנשקת.
"האוכל מתקרר", נשמע שוב קולה של אימי, אחרי מספר דקות.
"תיכף אני באה", עניתי, אבל בדיוק ברגע זה הגעתי לקטע שהשפיע עלי לאורך שנים. בת', האחות הקטנה, רצתה להיות עם ג'ו שיצאה להחליק על הנהר הקפוא. ג'ו התעלמה ממנה וברחה לה. בת' רדפה אחריה, אך לפתע נשבר הקרח שעליו החליקה, היא נפלה לתוך הנהר הקפוא וכמעט טבעה. ג'ו, שבמקרה הבחינה בכך, רצה מהר ובמאמצים גדולים משתה אותה מהמים והצילה אותה מטביעה, אך היא לא הצליחה להציל אותה מדלקת הריאות שקבלה אחר כך מהמים הקרים שאליהם נפלה.
חייה של בת' היו בסכנה.
ג'ו ישבה לידה ימים ולילות, מנגבת את מצחה במטלית רטובה כדי להוריד את החום הגבוה והמסוכן כשרגשות אשם מציפים אותה.
כאשר הייתי קוראת קטע זה, הייתי נזכרת ביום ההוא בו הייתי עם אחותי ושיחקנו את משחק המחבואים עם החברים בחצר של חני השכנה. אחותי הייתה 'העומדת' והתחילה לספור עד עשר, אך היא לא ספרה כמו שצריך. התעצבנתי עליה.
"בואו נברח לה", הצעתי לחברים, אך לפתע עצרתי, נזכרתי בג'ו ומה קרה בנהר לאחר שהיא ברחה לאחותה הקטנה.
"לא, לא בורחים, נשארים." צעקתי מיד חזק שכולם ישמעו.
לא ברחתי לאחותי הקטנה עוד, ואם לא רציתי אותה אתי, וזה קרה יותר מפעם אחת, הייתי לוקחת אותה ביד ומחזירה אותה הביתה. רציתי לוודא שהיא בטוחה.
גמרתי את הספר ומיהרתי לשולחן שרק ארוחתי עוד עמדה עליו.
אני כלל לא הייתי רעבה, כי אכלתי שלושה תפוחים תוך כדי קריאה.
האוכל כמובן היה כבר קר. אכלתי מעט מתפוחי האדמה, מעט מהבשר ואת היתר זרקתי לפח. איש לא ראה, ואיש לא יכול היה לומר לי,"שיש ילדים רעבים בעולם, ואוכל לא זורקים".
אחרי ארוחת הצהריים מיהרתי אל חברתי יעל. הייתי חייבת לספר לה את סוף הספר "נשים קטנות", והיא צריכה הייתה לתת לי את הספר "בת מונטסומה".
יעל הייתה "תולעת ספרים" אפילו יותר ממני. בדרך כלל שתינו לא הפסקנו לקרוא, ומה שלא הספקנו לקרוא לבד, סיפרנו אחת לשנייה.
עמדתי לפני ביתה ושרקתי את השריקה שהייתה משותפת לי ולה. השריקה הזאת חסכה לנו את הכניסה לבית בשעות לא נוחות. יעל יצאה ובידה הספר. ישבנו כשעה על הספסל הלבן בחצר ביתה ודברנו, כמו בכל יום.
חזרתי הביתה, הנחתי את הספר שיעל נתנה לי על השולחן. על המיטה היה מונח ספר אחר. נשכבתי על המיטה, על הבטן, כשרגלי האחת מקופלת כלפי מעלה ורגלי השנייה ישרה, לקחתי תפוח-עץ, פתחתי את העמוד הראשון בספר שהיה מונח על המיטה, והתחלתי לקרוא מהתחלה את הספר... "נשים קטנות".
