האהבה לאור יום

 בלילה קל לי יותר להתגעגע אליך.

המולת היום משכיחה ממני את מראה פניך, אלפי אנשים עוברים מולי ברחוב ואף לא אחד מהם הוא אתה.

ריחות השוק מבלבלים אותי כשהם חודרים לאפי, וכבר לא מסנוורים ומעוורים אותי כמו פעם. הם ריקים וחוורים ולא מזכירים כלל את ריחך.

השירים ברדיו כבדים וטעונים ללא קולך המתנגן איתם, חגור גיטרה ושר לי, בצרידות וללא שום כישרון, על ימים אחרים.

אבל בלילה קל לי יותר לחשוב עליך. בשקט ובחושך אני קמה, עטויה כתונת לילה לבנה, והירח מביט בי כשאני מסתובבת בבית, עוברת חדר חדר ומחפשת אותך. הוא נאנח ולועג לי בשקט.

ביום אני רצה, ומחייכת, ועובדת ולומדת וחיה. תמיד חיה. ממשיכה לחיות, מרגישה כמו חית טרף היוצאת לציד. מחפשת במי לנעוץ את שיני, לטעום את דמו. ותחושת איומה של "דווקא" עולה וסוחפת אותי, לעשות להם כמו שעשו לך. לפגוע בהם כמו שפגעו בי.

אבל בלילה אני שקטה. תאוות הדם והרצח חולפת, במקום להתעצם. בלילה אני מפסיקה לחפש אותך ברחוב. בלילה אני מריחה ריחות אחרים וסוגרת את הדורדורנט שלך, מחזירה אותו למקום. בלילה אני שרה לבדי, הרדיו סגור, הגיטרה בצד. רק הלמות ליבי מלוות אותי במנגינה.

ובלילה אני אוהבת אותך יותר מאי פעם.

(כי רק בלילה מותר לי)