פסטיבל המסכות בוונציה – רשמים

 כאן בוונציה, כולם שחקנים וכיכר סאן מרקו היא הבמה.

צועדים להם בסך, בקצב מלכותי רב-חשיבות. נעצרים לצליל הקליק של מצלמות החובבים, ונותנים את השואו של חייהם. פוזה קוקטית של דוגמני צמרת, מבט נוקב אל המצלמה ומשם בהליכה מדודה, אל אתר הצילומים הבא.

יותר ממאה אלף תיירים, הגיעו לעשרת ימי הפסטיבל הזה-לראות או להיראות. לטעום לרגע, את החיים בדור אחר, בגרדרובה אחרת, לברוח משגרת-היום.

כאן, אתה יכול להיות מי שתבחר: מלך, קיסרית, תליין, אביר, דמות מסרט שאהבת. מאות תחפושות מושקעות עם אמירה, נראו במקום: כי העולם במה ואנחנו שחקניו.

חלק קטן מן המתחפשים, תפר את התחפושות בעצמו, אך הרוב המכריע רכש אותן במיטב כספו.

התחפושות הזולה ביותר, שמצאתי בחנויות וונציה עלתה, 1500 יורו והיקרה ביותר: 10,000 יורו (זאת במידה, ובחרת לקנות תחפושת בעיר היקרה להחריד הזו). אך ניתן גם להסתפק בהשכרת תחפושת, לעשרים וארבע שעות במחיר 200 יורו בלבד (?!). שכן, כך ורק כך, תוכל להשתתף באחת המסיבות הנערכות כאן מדי ערב. שגם עבורה תיאלץ להיפרד מאי אילו יורואים (מחיר כניסה: החל ממאתיים חמישים יורו ליחיד).

אחת המסכות הפופולאריות כאן ביותר, היא המסכה הלבנה שמקורה כנראה מן התיאטרון היפני (התיאטרון הקאבוקי). שם מסמלת המסכה הלבנה את "המושל הטוב".

המתחפשים עומדים בתנוחה מהורהרת שכזו, מכסים פניהם במסכה ורק עיניהם מביטות אל המצלמה.

ומעט היסטוריה בנוגע לפסטיבל המסכות בוונציה

עם כיבוש הרפובליקה הוונציאנית, על-ידי נפוליאון בשנת 1797, פסק נוהג הקרנבל הזה מלהתקיים; וחודש שוב במאה ה-19. מאוחר יותר נשכח והמסורת חודשה, לפני כ-35 שנה, במטרה לעורר את תיירות החורף המתה בעיר הקסומה הזו.

אין שם רגע דל, קרנבל או פסטיבל

המלה "קרנבל", באה מתוך שתי מילים לטיניות carne vale, שפירושן: "שלום לבשר". מנהג הלקוח מן המסורת הקתולית, הקשורה לאי אכילת בשר, בתקופה של לפני חג הפסחא (40 יום קודם לכן, ליתר דיוק).

אך כמובן שלפסטיבלי-המסכות, ישנם שורשים הקשורים למסורות הפאגאניים (אליליים).

ומעניין לציין כי גם אצלנו היהודים, מתקיים פסטיבל זוטא שכזה לכבוד חג הפורים. ומועדו? כחודש לפני חג הפסח שלנו.

ניתן אולי, למצוא את התירוץ לכך במשפט המצוי במגילת אסתר: "ונהפוך הוא" ("ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם"). כך שבעצם חבישת המסכה "הופך" האדם לדמות אחרת לחלוטין.

 מוות בוונציה

שמועה שגונבה לאוזני, דיברה על ריבוי התאבדויות בעיר זו (ביחס לערים אחרות באיטליה). אלא שכל חקירותיי את אנשי האזור, העלו חרס תוך הכחשה מוחלטת של התופעה. כך שאין לי מושג האם יש אמת בשמועה זו.

מכל מקום, המקום הרומנטי והקסום הזה היה בהחלט מקור השראה לספר "מוות בוונציה". ספרו המרתק של הסופר הגרמני המפורסם: תומאס מאן. הספר מספר על חייו של המלחין אשנבאך (אפשר שזהו גוסטב מאהלר).

בספר זה, נוסע הקומפוזיטור לגרמניה לאחר תקופה של לחץ אמנותי ואישי. אך עדיין, גם כאן אינו מוצא מנוח לנפשו. הוא מתאהב במקום בנער מתבגר בשם טאדציו, שנמצא גם הוא בחופשה עם משפחתו. נער זה, מגלם אצל הקומפוזיטור את אידיאל היופי. אך מגיפת הדבר מאיימת על שניהם באופן פיזי ממשי.

ספר שהוא משל, עם אמירה חברתית נוקבת, בנוגע לשחיתות ולהתנוונות המוסרית. התנוונות המביאה, לדעת מאן לפשרנות ולמותם של האידיאלים.