זה לא קרה לי...
הפחד מכלבים התחיל כבר מזמן, למרות העובדה שתמיד היה לנו כלב בחצר.
"בוקר טוב זריזה" ברכתי את הכלבה החמודה שלי, בהביאי את ארוחתה.
"למה נבחת כל הלילה? הפרעת לי לישון", שאלתי אותה.
זריזה הסתכלה עלי, שמחה לבואי, ושמחה עוד יותר שהבאתי לה גם משהו לאכול.
לא רק זריזה נבחה בלילה, ולא רק היא הפריעה לי לישון, זאת הייתה מקהלה גדולה של כלבים שנבחו והצטרפו ליללות התנים שנשמעו מהוואדי הסמוך.
אצלנו בכפר כמעט לכל משפחה היה כלב, וכמעט לכל הכלבים קראו זריז.
וכך גם אני, קראתי לכלבה שלי זריזה.
זריזה שלי הייתה בצבע שחור ופס לבן עיטר את מצחה, עיניים טובות היו לה ולב של זהב. היא הייתה חברתי הטובה ביותר, חברה נאמנה שמעולם לא חלקה על דעתי ומעולם לא גילתה את סודותיי גם הכמוסים ביותר. היא הייתה קשורה בחצר, בשרשרת, למלונה שאבי בנה לה, קצת ריחמתי עליה וניסיתי לעזור לה ככל יכולתי.
ריפדתי לה את המלונה בשמיכה ישנה, פינקתי אותה, ליטפתי ונישקתי, ואפילו את הקרציות הוצאתי מפרוותה.
"הלוואי וכל הכלבים בכפר היו כמוך" לחשתי לה.
"כל 'הזריזים' האלה, מפחידים אותי" גיליתי לה סוד כמוס שלי.
זריזה כשכשה בזנבה, והשיבה לי בליקוק על לחיי.
זריז של משפחת יובל שגרה בסמוך אלי, היה כלב גדול ומפחיד בצבע חום. תמיד השתדלתי שלא להיתקל בו. אבל כאשר הלכתי לחברתי מיכל, נאלצתי לפגוש בו, כי הוא היה שכן גם שלה.
"את מבינה זריזה" שיתפתי אותה בצרותיי. "בסוף כל יום של משחקים עם מיכל כשאני צריכה לחזור הביתה, זריז של משפחת יובל עומד כבר מעבר לכביש, אני פוחדת ממנו ולא יודעת מה לעשות ולמי לקרוא לעזרה. אז אני עומדת על השביל וכשמישהו מהחברים עובר, במהירות אני מצטרפת אליו, וזריז לא מצליח לראות אותי".
זריז של משפחת שביט היה בצבע אפור, וגם הוא היה גדול ומפחיד. הוא התגורר ליד החברה שלי ענת. אצל ענת לפעמים ישנתי בלילות. כדי להגיע לענת, הייתי חייבת לעבור קרוב מאוד לזריז של משפחת שביט, ולכן הייתי צריכה לחשוב על רעיון, איך אוכל לעבור לידו מבלי שירגיש. זה היה קשה, כי זריז של משפחת שביט אהב לנוח...
תמיד הוא נח על הכביש, שעות רבות היה רובץ שם באמצע הדרך, ולא זז.
"את יודעת איך התגברתי עליו?" פניתי לזריזה
"כאשר הגעתי לאזור, האטתי את צעדי, עברתי לידו מבלי להסתכל עליו. הבטתי למעלה, ספרתי את הכוכבים בשמים, ופיזמתי לי פזמון בשקט. רק שהוא לא יחשוב שאני מפחדת ממנו, שלא יחשוב אפילו לרגע שאני חושבת עליו. אחרי שעברתי את האזור המסוכן, רצתי בכל כוחי לעבר ביתה של ענת".
זריזה עברה מישיבה לשכיבה והורידה ראשה ואני נזכרתי איך בלילה, עת שכבנו אני וענת במיטה אחת ואור הירח האיר ברכות את החדר, הייתי שומעת את מקהלת נביחות הכלבים, כשנביחה אחת ארוכה וחזקה מנצחת על כולם, נביחתו של זריז, שהזכירה לי, שמחר יום חדש ועלי לעבור שוב דרכו, בדרכי חזרה לביתי...
זריזה התרוממה ממקומה, חשבה שגמרתי את הספור.
"שבי" פקדתי עליה תוך כדי טפיחה על ישבנה.
"עוד לא סיפרתי לך את הנורא מכול."
זריזה הניחה ראשה על ברכי, מתפנקת, ולא הבינה איך נפל בחלקה אושר של בקור כזה ארוך. היא לא ידעה שיש עוד זריז אחד שלא סיפרתי לה עליו.
זה היה הזריז האכזרי ביותר, וממנו פחדתי יותר מכולם, זריז של משפחת גוטמן.
הוא היה כלב גדול בצבע שחור, פיו תמיד פעור ושיניו מבצבצות.
יום אחד הוא הגיח מחצר ביתו לכוון שעמדנו, קבוצה של ילדות.
עיניו מזרות אימה ושערותיו סומרות.
"תיזהרו הוא מגיע" צעקה אחת הבנות.
"תברחו" צעקה ילדה אחרת.
התחלנו לברוח, והוא החל לרדוף אחרינו, תוך כדי נביחות.
בבקשה אלוהים, שהוא לא ינשוך דווקא אותי, התפללתי.
לא ידענו לאן לברוח.
רצנו מסביב למכונית שחנתה בצידי הכביש. רצנו ורצנו ולא היה לנו כבר כוח, אבל ידענו שזריז מאחורינו ולו יש הרבה כוח. שמעתי את נשימותיו. הוא היה קרוב.
עוד מעט הוא יגיע אלי, חשבתי לעצמי.
ואז, טיפסנו במהירות, כל הבנות, על גג המכונית החונה.
העפתי מבט למטה וראיתי שזריז לא נרגע. הוא המשיך לרדוף אחרי לורי הקטנה, שלא הספיקה לקפוץ על המכונית.
"תסתלק" צעקה לורי והמשיכה לרוץ.
"אמאל'ה" בכתה וסובבה את ראשה כדי לאמוד את המרחק בינה ובין זריז.
ואז... נשמעה צעקה מחרידה.
"הוא נשך אותי". זעקה לורי בקול חזק, התיישבה על האדמה ומיררה בבכי.
זריז במהירות פנה לכיוון אחר ונעלם.
"את מבינה זריזה", נישקתי אותה. "הצטערתי מאוד למה שקרה ללורי, אבל
"הוא לא נשך אותי, כמו שפחדתי תמיד שיקרה. הוא נשך מישהי אחרת"...
