היא נאלצה לצלצל פעמים מספר עד ששמע ופתח לה את הדלת, מטושטש משינה. מעיף מבט בשעון שעל הקיר – אחרי חצות. מסתכל עליה עומדת לפניו רטובה כולה, שיערה נוטף מים , חולצתה דבוקה לגופה ופטמותיה בולטות מבעד לבד הסינטטי. הוא מבחין בשדיה הגדולים חרף גופה הרזה, ונבוך במקצת. עייפות גדולה ניבטת מעיניה. אלון שואל לשלום אמה.
"עברה מספר ניתוחים, בראש, ברגל, ביד. היא בחיים אבל לא יודעים מה יהיה, אמרו שצריך לחכות לראות אם אין פגיעה במח. עוד מוקדם לדעת. היא נרעדת.
"מדוע לא לקחת מונית בגשם הזה? " מתרעם אלון.
" עכשיו אקח, עם הילד. לא היה כבר אוטובוס, אז רצתי ברגל. לא נורא". היא מסתכלת על הילד הישן על הספה ופוסעת לכיוונו.
"חכי, אביא לך מגבת, את לא יכולה לנסוע ככה." חוזר עם מגבת גדולה ומניח אותה על ראשה. משפשף ומייבש את שערותיה ואז פונה אליה :
"בואי אחפש לך משהו אצלי בארון, את לא יכולה להישאר בבגדים האלה. לוקח אותה לחדר השינה ורואה אותה מצטמררת. בחוץ מבריק ברק ומטח רעמים מרעיד את הזגוגיות.
"את לא יכולה ללכת לשום מקום עם הילד בסערה הזו. הישארו כאן עד הבוקר."
היא לא עונה. הוא מחפש בארון ומוציא חולצת טריקו. היא מסובבת את גבה אליו, פושטת את חולצתה וגם את החזייה ולובשת את החולצה שלו.יוצאת במהירות מהג'ינס הרטוב, ואלון רואה את גופה הנערי, את רגליה הארוכות ונזכר בשדיה השופעים, וגופו מתעורר. כבר שלושה חודשים לא חבק אישה מאז נגמרה הפרשה עם יפעת. הוא מסתכל לה בעיניים במבט שואל. היא מתקרבת אליו צעד אחד. אלון כורך את זרועותיו סביב גופה, מרים אותה ומכניסה למיטתו. לא מחליפים ביניהם מילה במשך כל ההתרחשות, מאז אמרה לו, ברגע שהניח אותה על המיטה, שהיא לא מוגנת והוא הראה לה את מגירת הקונדומים שליד המיטה. היא הייתה סבילה והוא עשה את כל העבודה אך זה לא הטריד אותו, היה רעב ונרגש, וגופה, המשלב ניגודים בין נערות לנשיות שופעת, הטריף את חושיו. הוא לא נתן את דעתו אם גם היא נהנתה, אם הגיעה לסיפוק או לאו, היה מרוכז בהנאתו בלבד.
לפני שנרדם הרהר במשהו. מעין עסקה. הוא יוותר על החודשיים שהיא חייבת לו – הוא יוכל לעמוד בהפסד – תמורת נגיד, פעם בשבוע בחודשיים הקרובים. עסקה ככל עסקה, מה רע בכך, חושב. היא אישה מושכת, נקייה, והוא זקוק לאישה; לזונות לא הולך, משפיל אותו רק לחשוב על כך. ולא תמיד יש לו חברה. וכמה טרחה זו חברה! כל המשחק הזה של החיזורים עד שמגיעים למיטה, ואז הסצנות והטענות שהוא לא משקיע מספיק בקשר, כאילו יש לו זמן למשהו. ומיד אחר-כך באות התוכניות להכניס אותו מתחת לחופה, כי הרי הוא מציאה, בחור נאה, או-טו-טו דוקטור, ממשפחה עמידה, בעל דירה יפה במקום יוקרתי בעיר. ואז הוא צריך לברוח לפני שיהיה מאוחר. הפרשה עם גלית הספיקה לו. הוא משוכנע שההריון היה תרגיל לתפוס אותו, לא האמין לה כשאמרה שכנראה זה קרה בגלל שהקיאה את הגלולה בתקופת הוירוס שפקד אותה. מאז הוא נזהר כמו מאש, משתמש תמיד בקונדום נגד כל הצרות שלא תבואנה.
אז זהו, הוא יציע לה למחרת. כן – כן, לא – לא. ואם לא, אז שתשלם את מה שמגיע לו. והוא נרדם.
כשמתעורר, היא והילד כבר לא נמצאים. על הספה בסלון מוצא את השמיכה מקופלת ועליה הכרית. על השולחן ליד – פתק. הוא פותח אותו וקורא :
מה שהיה אתמול – היה בגלל ששמרת על אלכס. את הכסף שלך תקבל ביום חמישי, בקשתי הלוואה מהעבודה ואמרו שביום חמישי יתנו. ביום חמישי בערב אפשר לבוא לקבל את הכסף, או אני באה אצלך ביום שישי בצהריים לשלם.
קארינה
אלון ממשיך להחזיק את הפתק ביד וקורא שוב את הכתוב. אז היא שילמה לו עבור הבייבי-סיטר בדרך היחידה שיכלה לעלות על דעתה. והוא חשב שגם היא רצתה אתמול, שחשקה בו כפי שהוא חשק בה, אישה וגבר בליל סערה בחדר אחד. הוא מרגיש מטופש. אם אתמול זה היה חלק מעסקה, מדוע שהעסקה לא תמשך?
הוא לא נכנס אליה ביום חמישי בכוונה; שתבוא היא אליו ואז יראה כיצד יתפתחו הדברים. ואם לא תבוא, כי אין לה את הכסף לשלם, אזי הוא יבוא בהצעתו.
היא מופיעה ביום שישי לקראת הצהריים, מברכת אותו לשלום בקרירות , מניחה בידו מעטפה: "תספור בבקשה, זה כסף מזומן עבור החודשיים שאני חייבת. לחודש הזה אשלם בהתחלת חודש הבא, כשאקבל את המשכורת, בסדר?"
אלון מהנהן, מכניס את המעטפה לכיסו מבלי לספור ושואל לשלום אמה.
"חזרה להכרה, לא זוכרת מה קרה לה אך מדברת מסדר. הרופאים אומרים שיהיה טוב. אז שלום לך" - ופונה ללכת. הוא מעכב בעדה: " חכי, עשית כל הדרך לכאן, אולי תשבי קצת, רוצה לשתות משהו?" היא מסרבת: "אלכס עוד מעט חוזר הביתה, אני צריכה ללכת. שלום" – ויוצאת.
אלון מסתכל אחריה בשעה שיורדת במדרגות; אחר-כך מביט דרך החלון ורואה אותה מתרחקת בצעד מהיר ונעלמת מעבר לפינה. חש החמצה, ורק אז מבין כמה חכה לה כל הימים האלה.
בשבת אלון סועד אצל הוריו; גם נעמה אחותו ומשפחתה באו לארוחת הצהריים. אביו מתעניין במחקרו, בעבודתו בבית החולים במסגרת הסטאג'. גיסו מספר על עסקיו. אחרי הארוחה, הגברים מפנים את השולחן, הנשים עסוקות במטבח. מחכים לקפה.
אלון רואה את גיסו עם הראל במרפסת ומתבונן בהם דרך דלת הזכוכית. הראל יושב ליד אביו, ידו על ברכו של זה, מספר לו משהו ומביט בעיניו, ואלון מהרהר כמה הוא מזכיר את אלכס, אותן עיניים חומות, רציניות. הוא חש ביד על גבו ורואה את אחותו עומדת לצידו, מתבוננת אף היא במשפחתה שעל המרפסת: "נו, אחי, לא הגיע הזמן לאחד כזה ? היא שואלת ומצביעה על בנה; "אך קודם אולי תתחיל בזה שתמצא אמא פוטנציאלית, מה דעתך?"
אלון מגחך: " את ואמא לא תהיו רגועות עד שלא תראו אותי מובל באזיקים לחופה!" אך נעמה, שעקבה אחרי מבטו של אחיה, שואלת את עצמה : מתי בכלל אלון הסתכל כך על הראל? עד עכשיו הוא לא ראה אותו באמת, היה בשבילו רק מטרד. אולי אחי מתבגר, אולי מבשיל סוף, סוף?
ביום ראשון חוזר אלון לעבודה בבית החולים; הכל כרגיל, אינטנסיבי ולחוץ מאוד, אך משהו מתווסף לשגרה הרגילה, פוקדת אותו חוסר מנוחה שלא אופיינית לו, מעין ציפייה שמלווה אותו לאורך יומו, ובלילות, בבדידות דירתו, היא מתגברת. אינו מוצא מקום בבית, קשה לו להתרכז בספריו, הולך למטבח, פותח את המקרר וסוגר אותו, מדליק טלוויזיה ומכבה אותה . פעמיים במשך השבוע בבית החולים, ליבו מנתר בחזהו למראה בחורה רזה ארוכת רגליים שחולפת בפרוזדור, ומתאכזב לראות שרק מזכירה אותה במקצת. ובלילות של אותו שבוע, בהזיותיו, כבר החזיק אותה בין זרועותיו והתעלס איתה אין ספור פעמים.
ביום חמישי כבר נשבר; הוא נכנס לחנות צעצועים בקניון הקרוב לעבודתו, קונה ג'יפ עם שלט רחוק והולך אליה. יגיד שבא לשאול לשלום אמה. היא פותחת לו את הדלת מופתעת: "הסכמת לחכות עם התשלום לחודש הזה עד שאקבל את המשכורת הבאה, נכון?" אלון נבוך, מגמגם: "כן, רציתי לדעת מה שלום אמך, אפשר להיכנס? " הוא יושב מולה על אחת הספות והיא מספרת לו שמצבה של האם משתפר אך מצפה לה החלמה ארוכה. אלכס לא בבית, היא עונה לשאלתו, הלך ליום הולדת של שכנה מהגן שלו.
היא שותקת, מתבוננת בו ומחכה שיאמר מה רצונו. הוא מתפתל על הספה, לא יודע מה בדיוק רוצה לומר לה. הוא מבחין בפסנתר ושואל בהצביעו עליו:
"את מנגנת?" . היא מתבוננת בפסנתר: "ברוסיה ניגנתי, פה- והיא עושה תנועת ביטול עם ידה- אין לי זמן ולא חשק לנגן." שותקת ומחכה שוב שידבר. הוא מושיט לה את הקופסה עם האוטו: "הבאתי משהו לאלכס".
היא נרתעת: "מה פתאום ? למה? לא צריך שום דבר. ומחזירה לו את החבילה.
הוא מסמיק, מוריד את עיניו, ואז מרים את ראשו ואומר: " חשבתי, אולי את רוצה לצאת איתי לארוחה בסוף שבוע זה ? מחר או בשבת, מתי שנוח לך.."
היא מסתכלת עליו במבט אלכסוני, מהורהר: "תראה אדון ירקוני..."
"אלון, תקראי לי אלון" - הוא מבקש.
"תראה אדון ירקוני", היא חוזרת על מילותיה, "חשבתי שהייתי מספיק ברורה במכתב שלי. אני לא רוצה להיות פילגש שלך. אני לא רוצה שום קשר איתך. עשית לי אז טובה גדולה וראיתי שרצית אותי. אז הייתי איתך באותו לילה. יותר מזה לא יכול להיות בינינו כלום. כי זה לא טוב בשבילי. לא רוצה כאבי לב, היו לי מספיק. אתה לא בשבילי ואני לא בשבילך. אני דיירת שלך. אז תיקח את החבילה ותלך בבקשה."
אלון ממשיך לשבת, מבטו נעוץ בנעליו; כשמרים את ראשו אליה, עיניו לחות:
"מה לעשות שאני לא יכול להוציא אותך מהראש? מה לעשות שאני חושב עליך כל הזמן מאז אותו לילה, שאני לא מוצא לי מנוחה מאז?"
היא שותקת לרגע ואז אומרת בקול החלטי: "זה יעבור לך, אל תדאג". קמה ופוסעת לעבר הדלת, לא נותנת לו יותר פתח להשתהות. אלון קם בחוסר רצון והיא מרמזת לו בראשה שייקח את החבילה. הוא נוטל אותה ויוצא מהדירה במהירות. חש כאילו קיבל סטירת לחי, לא התנסה מעודו בדחייה כה בוטה וחד משמעית.
הוא עומד ליד הדלת הסגורה, החבילה בידו ודמעות בעיניו; אכזבה וגם כעס על הדחייה מתגעשים בו. מרגיש בנגיעה ברגלו ושומע קול דקיק לידו:
" עוד פעם הולכים לבית שלך ? " רואה את אלכס עומד בחדר המדרגות, שקית יום הולדת בידו האחת, ידו השניה עדיין מונחת על רגלו. הוא מלטף את ראשו של הילד,מייבש את עיניו בכף ידו השניה.
"הבאתי לך מתנה, אלכס" – ומושיט לו את החבילה. הילד נרגש: "ואו, ואפילו אין לי יום הולדת היום , תודה רבה!" ורץ לכוון הדלת. אלון מסתלק במהירות כדי למנוע ממנה להחזיר לו את החבילה.
החלק האחרון ביום שישי
