ילדה גדולה

אני מרימה את הראש רק לרגע, לקחת אוויר, ופתאום אני רואה אותו.

באותה התנוחה שבא הוא יושב לי בזכרון מאז ומתמיד.

זו תמיד הייתה הפינה שלו, אפילו אחרי כ"כ הרבה שנים אני יכולה לצייר את תווי הפנים, הרגליים הקצרות, הבטן. אני עדיין יכולה לעצום עיניים ולהיזכר בתחושה.

הוא נראה כמעט כמו שזכרתי אותו, ואני תוהה אם נתתי לו להתבגר במוחי או שאולי בתמימות הילדה שהייתי הוא נראה אז מבוגר בהרבה.

אני לא מצליחה להתיק מבט, רואה אותו מחייך לילדה קטנה שעצרה ליד הפינה שלו לנוח.

'אתם באים לפה הרבה? כל שבוע?! אז איך זה שלא נפגשנו מעולם? אנחנו נהיה חברים טובים מעכשיו כן? אבל בסוד, נעשה לכולם הפתעה את רוצה? את אוהבת הפתעות? אז אסור שאף אחד ידע.'

אולי זו הבת שלו, או אולי נכדה, אני מנסה להשקיט את המצפון שלי ומשנה  בקיצוניות את כיוון השחייה שלי לקצה השני, עדיין לא מסוגלת להפסיק להסתכל.

את הקביים החליף פתאום כסא גלגלים ואת הילדים, מטפל זר.

"למה בחורה יפה כמוך מבזבזת מבטים על זקן כמוני?"

'מה ילדה  יפה כמוך עושה כאן לבד?'

אני שומעת את הצחוק שלו ומתנתקת, כמעט קורסת אל תוך המים. אני מוצאת את עצמי כמה דקות אח"כ במציאות, על הבטן, צפה, האוזניים מלאות במים והעיניים עצומות, כמעט מקווה להפסיק לנשום.

"הלו! את בסדר? שאני אקרא למציל?"

'מסוכן להיות לבד לבד בעמוקים!'

אני מרימה את הראש בבת אחת לוקחת שתי נשימות מזל שאי אפשר לראות דמעות במים.

כשאני חוזרת, הילדה מונחת לידו, מצחקקת.

"אני חושבת שההורים שלך מחפשים אותך, חמודה הם עומדים בחוץ ומחכים שתצאי" המצפון מכניע אותי.

היא מחבקת את השטן שלי בחיבה, היד שלו מונחת על הישבנים הקטנים שלה, וממשיכה לדלג אל מחוץ לבריכה.

אני מתעלמת מכל חוקי הנימוס ומהרעל שצורח לי לומר לו את האמת בפנים, אחרי הכל זו המציאות שהוא יצר ואיך הוא יכול לזכור מה שנחרט לי בזיכרון ולעולם לא יעזוב?

 'אולי תעזרי לי קצת? אני לא יכול ללכת וממש קשה לי לשחות, כואב לי נורא עכשיו ואני יכול ללמד אותך איך לעשות לי מסאג'... אין מה להתבייש, את כבר ילדה גדולה, את צריכה כבר לדעת מה ההבדל בין גבר לאישה בואי חמודה, אני אעשה לך גם קצת נעים, אבל תשבי פה קרוב שלא נחליק...

איפה ההורים שלך?הם רחוקים עכשיו? אתם באים לפה הרבה?

לא, זה לא כואב, אני מבטיח, זה רק קצת ידגדג...'