מיכה

 

יושבים ביחד על ספסל עץ מול שפת הים. הרוח הקרירה מעיפה את החצאית החומה-סגולה שלי ואני מחייכת במבוכה. מיכה יושב לידי, בוחן את פניי. מבטו נע מהעגילים הנוצצים, אל הלחיים הרכות ומשם לשפתיים. אני מניחה את ידי את ברכיי, שומרת על החצאית הסוררת במקומה. שנינו מניחים את רגלינו על מעקה בטון נמוך שנמצא למרגלות הספסל. "איזה מגפיים..." אומר מיכה. ואני עונה שאלו סתם מגפיים פשוטות. "זה בדיוק מה שיפה..." מחייך אלי. "אני כל כך עייפה.. לא ישנתי מאז שהתגייסתי..." מסננת תוך כדי פיהוק קטן. מיכה שולח יד חוששת ומחבק אותי בעדינות, "בואי לפה ילדונת...". מניחה את ראשי על חזהו הרחב ומתכרבלת בתוך חום גופו. מיכה מעביר אצבעות עדינות על כתפי ואני נשבית בסערת רגשות שהשתוללה בתוכי. כמה אנשים חלפו מאחורי הספסל שלנו, אך אנחנו בשלנו. אני מתנמנמת בתוך מיכה, ואילו הוא מטפטף חיבה לאט לאט. אצבעותיו מלטפות את לחיי, נכנסות בתוך שיערי החלק ונעצרות בכתף.

 

"צריך ללכת מתוקה.." לוחש ולא מרפה את חיבוקו. ואני כילדה קטנה, לא מוכנה להיפרד מהבובה שלה. נאחזת חזק בגופו, לא מוכנה לעזוב אותו. "רותם...." לוחש מחוייך ואני מבינה שאין הרבה ברירות.

 

אנחנו מטיילים בטיילת המקסימה. גלי הים מתנפצים בחוזקה ומעיפים רסיסי מים על החול הזהוב. המים נראים כמו שמיכה שחורה אך ריחם מסגיר את היותם ים לכל דבר. מיכה אוחז את ידי ומלטף אותה. אני שותקת. מה כבר אפשר לומר בסיטואציה כזו...

 

"נתראה מחר?" שאלתי את מיכה לאחר שהגעתי הביתה.

מיכה שתק.

"מה קרה?" הבטתי בו במבט מודאג מעט.

"כשנרדמת עלי..." החל לומר, "לחשת שם מסויים".

"יש בעיה שאני חולמת עליך?" חייכתי.

"אז זהו... שלא את שמי לחשת".

 

באותו רגע הבנתי שזה הסוף. חלפה כמעט שנה אך האהבה הישנה לא מרפה ממני. גם כשפגשתי נסיך כמו מיכה, לא הצלחתי להכניס אותו לתוך הלב שלי.

 

פתחתי את דלת האוטו ויצאתי. מיכה לא אמר דבר, השפיל את מבטו כאילו עשה משהו רע.

"אני מצטערת מיכה.." ניסיתי להתנצל.

 

באותו לילה לא הפסקתי לבכות. האהבה הזו מנקרת בתוכי ולא מאפשרת לי להמשיך הלאה בחיי. עד מתי אשכב בתוך שלולית רגשות שכבר מתחילה להתייבש.