א. אכן עבר זמן-רב, מאז הופיע טור כזה או אחר פרי עטי. ואל תטעו לרגע, לא אתכם נטשתי- קוראיי- כי אם את הכתיבה. והסיבות, הן תמיד אותן סיבות: לימודים, מחסור בזמן, רצון לקבל השראה- רצון לחוות מיני דברים כדי לקבל השראה. ובהחלט חוויתי מספר לא מבוטל של דברים, וההשראה, כמה מפתיע, שבה וצצה לה מן הפינה- גם אם לא הייתה כלולה בעסקת החבילה הזו איזו בחורה מפתה, או אפילו סיפור אהבה. כך או כך, חזרתי לכתוב.
אך חשוב יותר מקריירת הכתיבה שלי, היא העובדה שבשבוע האחרון- או יותר נכון בחודש ינואר- קרה מאורע שסביר להניח שאדם לא יזכור אותו. המבוגרים אולי יהנהנו בראשם אם נזכיר להם אותו, ואילו הילדים יפגינו בורות מוחלטת. ולפני שאני חושף את המאורע המפתיע, מיותר לציין שהמצב השורר כיום הוא מצב לא טוב, מצב אשר בהכרח צריך לעבור שינוי כזה או אחר.
ב. מה אומר לכם השם "ברוך כהן"? סביר להניח שלא הרבה. אם אתם ילדים, קשה להאמין שתדעו בכלל מיהו. ואם בכל זאת ניחנתם בידע המיוחד הזה, אתם בהחלט מוזמנים להרגיש מיוחדים. ולבטח תהיתם מהו המאורע המסתורי שקרה בשבוע האחרון, או אם להיות מדוייקים בחודש ינואר. ובכן, ביום ה-16 בינואר, חל יום השנה להירצחו של ברוך כהן. ואילו בשבוע האחרון, עברתי יום עיון. יום עיון זה היה מיוחד במינו, לא מפני שחשף בפניי את קורות חייו המרתקים של ברוך כהן ז"ל. אלא משום שגם חשף בפניי את המצב העגום של הזיכרון הלאומי-קולקטיבי שלנו.
ג. ברוך כהן נולד בחיפה בשנת 1935. תחילה למד בביה"ס "אליאנס", ואילו אח"כ עבר ללמוד בביה"ס "הריאלי" העברי בחיפה. בתקופת שירותו הצבאי, ברוך כהן ז"ל שירת בנח"ל. לאחר שירותו הצבאי התמסד וחי במשק "רעים". בשנת 1959 החל ברוך כהן את עבודתו בשב"כ, לה התמסר בכל מאודו. עם הזמן, "הושאל" כהן למוסד, והפך בכך לסוכן באירגון המוסד. הוא פעל באירופה, בתקופה שלאחר מתקפת הטרור באולימפיאדת "מינכן". בתקופה זו, המוסד והשב"כ התנקשו בחייהם של מי שנחשדו במעורבות בפעילות הטרור וברצח 11 הספורטאים. אך אירגון "ספטמבר השחור", שהיה אחראי לכך, החל להתנקש גם בסוכנים ישראלים. וכך, תוך מרמה שטנית, פיתו את ברוך כהן ז"ל, שפעל כסוכן מוסווה, להגיע לפגישת הדמים בה הוא נרצח ע"י פעיל "ספטמבר השחור". כל זה מתרחש בשנת 1973.
ד. בהחלט קיים סיכוי רב שאתם שומעים את הסיפור הזה לראשונה. אני מודה, שלא ידעתי מי היה ברוך כהן עד לשבוע האחרון. והדבר מביך אותי, לא תאמינו עד כמה. אך על אחת כמה וכמה, הוא צריך גם להביך את כולנו בתור אומה ציונית-יהודית. זהו סיפור נוסף, אדם נוסף, המשמשים לחברה המודרנית שלנו כמראה. מראה לזיכרון הקולקטיבי שלנו. יש כאן עימות חד וחריף בין הזכרון והשכחה. מלבד כל אותם הלוחמים המוכרים, אשר הקריבו את חייהם למען מדינתנו, אל לנו לשכוח גם את חיילנו הסמויים, אשר מתוקף תפקידם נאסר עליהם לחשוף את זהותם המקורית. ואכן, הצדק עמכם, אם תאמרו שבחרו בעבודה הזו. אך בצורה זו או אחרת, עלינו לדאוג לזכור אותם ולא לשכוח. בדיוק באותה צורה בה אנו זוכרים את חיילנו השונים, חיילי המחתרות וכדומה. ברוך כהן ז"ל הוא רק דוגמא, מודל. הוא מודל שחוזר על עצמו יותר מידי, מודל שלא צריך לחזור על עצמו כלל וכלל.
אחרי הכל, אני חושב שהכנסתם של חיילנו הסמויים לזכרון הקולקטיבי שלנו היא פעולה מעוטה, אשר לא יכולה להשתוות כלל לשירותם למען המדינה. אחרי הכל, אילולא אותם חיילים סמויים, מרגלים, אשר מסכנים את חייהם מידי יום, השנאה וההתנגדות, שכבר הפכו למנת-חלקו של העם היהודי, היו גוברים גם יחד. שהותנו על האדמה כמדינה, מתאפשרת בין היתר הודות להם. ולכן, אני מצדיע לכל אותם שנפלו במילוי תפקידם, תחת זהות אלמונית, ולכל אותם אשר ממשיכים לבצע את תפקידם החשוב.
וראייה לדבריי כאן ניתן למצוא במנוע החיפושים של "גוגל". אחרי הכל, "גוגל" הפך לחלק בלתי-נפרד מן הציוויליזציה המודרנית, כאשר במקביל הפך למעין מד פופולריות למיני אנשים מפורסמים כאלה ואחרים. אז לצד ברוך כהן שסיים את אוניברסיטת בר-אילן בהצלחה, ולצד הרב כהן, שלבנו קוראים ברוך, היה קשה מאוד למצוא חומר כלשהו על ברוך כהן ז"ל. ואם נחשוב על זה לרגע, נבין שדווקא מכל האנשים, סוג האנשים שאנחנו צריכים להצדיע להם היום הולך ונעלם, ולאף-אחד זה לא מפריע. לאף-אחד זה לא אכפת. למה שאני אדאג? שאחרים ידאגו. אך תאמינו לי, עם גישה כזו רחוק כבר לא נגיע, לצערי.
ה. ואני יודע שאולי זה ייראה מעט נדוש, כי אחרי הכל, כמה אפשר כבר לשמוע אודות השואה. אך באורח אירוני משהו, בדיוק בשבוע האחרון עברתי גם את אחד מן הסמינרים, אותו עובר ועוברת כל נער ונערה לפני יציאתם פולינה. וגם, תופתעו לראות, בחזית השואה אנחנו לא מי-יודע-מה "משחקים" אותה. אט-אט ליותר אנשים נופל האסימון, יותר אנשים מתחילים להבין שזמן התקיימות העדויות החיות הוא מוגבל. והשואה, בדיוק כמו ה-11 בספטמבר של האמריקאים, היא אירוע אשר אל לנו בתור אנשים מתורבתים לשכוח. עלינו להתאמץ כמה שיותר לשמר את האירועים הללו. אך יותר חשוב מן האירועים הללו, הם הניצולים. הם הקשר היחידי של הנוער לזוועות הללו. אחרי הכל, לא נרצה להתעורר בעוד כ-20 שנה, ולהבין שהיטלר צדק כאשר אמר שאיננו חושש, מפני שהשואה תישכח גם ככה, ולא תיתפס כמציאותית.
ו. לפיכך, לדעתי, לטובת שמירת ההיסטוריה שלנו, לטובת ההצדעה לגאווה הלאומית ולטובת שימור הזיכרון הקולקטיבי שלנו כעם, עלינו להכריז על יום מיוחד לזכרם של כל אותם האנשים שפעלו במסווה, ונפלו בחשיכה. עלינו לתת דווקא להם את ההרגשה שלמדינה אכפת מהם. אנשים כה בודדים בתפקידם צריכים את תמיכת האומה- בין אם נפלו במילוי תפקידם ובין אם עדיין ממשיכים במילויו. לדעתי, חוסר האכפתיות המופגן הזה, אשר בא לידי ביטוי בימינו, כלפי זיכרונות ציוניים קולקטיביים כאלה או אחרים, צריך להיפסק ומייד! בסופו של דבר, אני לא הראשון שאומר שלהיסטוריה יש סטייה שכזו- היא חוזרת על עצמה...
