1
היא הייתה יפה, יפת תואר ממש, אך אילו רק ידעתי אז מה מסתתר מאחורי היופי הזה.
היא למדה בבית ספר- היה זה בית ספר לבנות. אך לא היו אלו בנות רגילות היו אלו בנותיו של השטן.
ככה היא הייתה בשבילי, פעם כלה ופעם שטן פעם מלאך ופעם אישה. היא הייתה לא אמיתית - משהו שאני יצרתי - משהו לא ברור ולא מוגדר. היא הייתה ועודנה חלום.
2
שעת הביקור הסתיימה, נא ללכת, כך הדהד בקולו הרם והצרוד הסוהר, בעודו מזרז את אחרוני המבקרים לעזוב. כן, חשבתי לעצמי, שעת הביקור הסתיימה, איזו שעה, בקושי עשרים דקות, בהם אני יושב כאן עם מי שהייתה פעם כל עולמי. רואה אותה קמה ממקומה ולא שומע ואולי גם לא רוצה לשמוע את מילותיה האחרונות אליי. אולי היה זה "שלום" אולי "להתראות" ואולי משהו גס יותר כמו "אני אוהבת אותך". כך היא קמה והולכת ועיניי רואות את גבה מתרחק ממני ומשאיר מאחוריו שובל של מלאכים, והיא מתרחקת עד אשר גופה הופך לאחד עם הסורג, עם חיי. מתוך ההוויה המטושטשת של חיי אני מביט בה בברור ועייני רואות אצלה את כל מה שהשארתי מאחוריי, את כל מה שהשארתי מאחוריה.
עד לשבוע הבא, אני מהרהר לעצמי, בשבוע הבא היא תשוב. היא- איזו מין מילה לתאר אותה, את אותה ספק אישה ספק מלאך, ספק נערה ספק שטן. היא- אותה אחת שכלאה את נפשי בתוכה.
מבין סורגי חלומותיי הכמוסים ביותר אני מתבונן בה נלקחת ממני, ויודע כי לא אראה אותה שוב. אך ההכרה בסוף הבלתי-נמנע מסרבת בתוקף מלבוא.
ואז כמו מתוך לוע של תותח אני נלקח במהירות בחזרה אל תאי.
3
סגור ומסוגר בין כותלי האהבתי, לא יכול לצאת אבל מבקש לברוח פנימה, בחזרה אל הסורג הקשה מכול, סורג ליבך. אותו סורג שנסגר במהירות, בחיפזון והפך לשנאה יוקדת. לא! אינני מפחד עוד מכלאי, אני מפחד לצאת החוצה, אל העולם הבלתי מובן לי שם בחוץ. וכך בוחר אני להתכנס בין כותלי השמחה, מבקש להעביר במהירות את ימיי עד לכלותם, לאותו הסוף שאליו אני משתוקק כל כך.
לפתע נכנס הסוהר אל חדרי , מוציא אותי החוצה ואומר לתדהמתי את מה שקיוותי כי לא אשמע לעולם, " זהו קיבלת חנינה, אתה חופשי". –מה, נדהמתי, אתה בטוח שאלתי אותו. כן, אני בטוח ענה הוא לי, מה אתה כל כך רוצה להישאר בכלא שאל אותי תוך שהתקשה להסתיר את פרץ הצחוק שהתפשט בזוויות שפתיו המשוסעות. בטח שאני רוצה אל החופש, עניתי לסוהר, מי רוצה באובדן החירות, כך דיבר גרוני אך בליבי נשמעה זעקה אילמת, אני מפחד לצאת החוצה, העולם איננו מקום בשבילי, אותו עולם בו חי אותו החלום שמת בתוכי. אותו עולם שבו איבדתי את חירותי ואת האהבתי.
בעודי מהרהר על החירות שמתקרבת לעברי, מוצא גופי את עצמו בחוץ, ללא סורג וללא כותלי השקט אשר הרגיעו את האימה המקננת בליבי ובנשמתי. כי לא כלוב מברזל היה הכלא בשבילי כי אם כלוב מזהב אשר הגן על נפשי מהחירות לאהבה שכה חששתי ממנה.
4
צריבת השמש על פניי הייתה כה חזקה עד כי עייני התקשו להתרגל לאור וחיפשו הם מקלט בתוך סוגריהם אך ללא הועיל. שערי השחור כבר הלבין וגופי התמלא לו בצלקות ובקמטים שהזמן בחר להטמיע כה עמוק בגופי. היו אלה סימנים ברורים לנפשי המצולקת מאובדנה של החירות ומאובדנה של האהבתי. כך בעודי מהרהר על החירות שאבדה לי עת יצאתי לחופשי מצאתי את עצמי הולך במורד הרחוב, מחפש אותה, את האהבה שמתה לפני שנים כה רבות. כך אני הולך ומתבונן בפרצופים הרבים החולפים על פני, איך בעיניהם לא מצאתי את חירותה של האהבה. ואותם פרצופים מסתכלים עליי כאילו יודעים הם שהייתי בכלא הזהב, האם יש עליי אות קין כלשהו, תהיתי לעצמי, האם האהבה שבערה בי בעבר עודנה בוערת, והצלקות שעל גופי אינם אלה סימני התבערה שהאהבה חתמה בי כך את מגע ידה האכזר. שאלות רבות שאלתי את עצמי, תשובות לא קיוותי לקבל וגם לא חפצתי בהן. העדפתי לתת לנפשי להוביל את צעדיי ובעודי הולך לעבר הלא נודע החלה תודעתי הלא מודעת להתחבר עם זו מודעת וכך מצאתי את עצמי על מפתנו המוכר של דלתי הישנה. דלת ברזל אשר החלודה עליה היו רק סימנים קטנים לסודות אותם היא הסתירה ועליהם היא הגנה. היה זה השער לאהבתי אך לא צדיקים באו בתוכו אלה רק ייסורים רבים, חטאים מרובים ושקרים אותם ניתן לספור כגרגרי החול על פני חוף הים. את רצף מחשבותיי קטעה צרחה איומה של ברזל הנקרע לשתיים. הסתכלתיי אל ידיי המצולקות וראיתי כיצד דלת ביתיי נפתחת לה ומתוך האופל הגיחה היא.
כמו ונוס העולה מן הים בציורו של בוטצ'לי כך עלית את מן האופל, שערך השחור היה מוטל לו ברישול על כתפייך, עייניך הכחולות רק ביקשו להם נחמה ורחם, ובידיך אחזת מה שנראה כעלם חמודות צעיר.
כך יצאה היא אליי כה שפלה וכה זוהרת, ומציפה בתוכי את רגשות העבר, רגשות שחשבתי כי איבדתי מזמן. עינייה הכחולות שמקודם נדמה היה לי כי ביקשו נחמה ורחם נפלו על עיניי, מבטה העמוק והחודר חדר לו אל תוך נפשי עדי צרב כל חלקה שעדיין נשארה שלמה. כך עמדתי מולה למשך מספר שניות שנדמו כנצח, לא אמרנו מילה רק שתקנו שתיקה רועמת.
שריקה מקפיאת דם נשמעה, שריקה איומה. נבהלתי מן הצריחה הזאת וחיפשתי את מקורה. הסתכלתי שוב אל האהבתי וראיתי אותה נופלת ארצה ולוקחת עמה את בציר אהבתה החדש בידה. עמדתי תוהה מהיכן באה הצרחה הזאת ובהבזק של מודעות רגעית הפנתי מבטי לעבר ידיי וראיתי לראשונה את מקל החירות ואת העשן המיתמר ממנו. בשארית כוחותיי האחרונים שנשארו עוד בתוכי אני מצמיד את חרותי לראשי ולוקח אותי השאולה.
5
זיעה קרה שטפה את גופי בעודי מקיץ בבהלה ממיטתי. מסתכל שמאלה ורואה את חמדת ליבי שוכבת לה בשקט לא יודעת את הסערה שעברה נפשי בליל האחרון. לפתע חש ביד חמה המלטפת את לחיי, הייתה זו קרן שמש נעימה וטובה שעזרה לי לקום ממיטתי ולהתחיל עוד יום חדש ושונה בחיי.
בקומי אני מסתכל עלייך כה נעים הוא חום גופך ורך הוא מגע האהבתך, עד כי דימיתי את העולם כולו רק מכול הבל ושטות. רק את ואני שוכנים צפופים באהבה פשוטה, תמימה ומתוקה.
ואני מתלבש ללכת לעבודתי השיגרתית והמשעממת תוהה מדוע אני עדיין עוסק בה ולא מחפש משהו יותר מאתגר ומעניין. בעודי צועד במורד הרחוב אני שומע לפתע צלילים חזקים וצורמים של אדמה רועדת, ברקים ורעמים, חריקה שנשמעה כה נוראה ולאחריה שקט ודממה.
והרוח לא נעה והציפורים לא צייצו את קולות הבוקר המרעננים שלהן ונדמה כי החיים עמדו מלכת.
בעיניים בוחנות אני מסתכלת בגופי המוטל על הקרקע, המחסן שליווה את חיי מוטל כעת חסר חיים על הקרקע מרוסק כולו. כעבור מספר דקות או שמא היה זה נצח נצחים, הגיע האמבולנס וגופי החי-מת נלקח משם אחר כבוד ואני, אני בחרתי שלא ללכת אחריו....
6
בכיתי שראיתי את מחסן חיי הולך ממני ומותיר אותי לבדי בעולם שלא מכיר בי ולא רוצה אותי. ומצאתי את עצמי מסתובבת בעולם, חושבת על המשכן החדש אותו אני צריכה לחפש, מקום משכן נעים יותר וטוב יותר. המחשבות על כך הקשו עליי מאוד את ההליכה. האמנם?! מקום חדש זה מה שאני צריכה או שמא עליי להמשיך ולהתקרב לגופי על מנת שאחזור להיות אחד/ת, אחזור להיות מ... אוי כמה שאני מפחדת מהמלה הזאת. העולם שבחוץ נראה כה שונה ממגע ישיר, חם יותר צפוף הרבה יותר ומנוכר אף יותר משחשבתי. תמיד חשבתי בסתר ליבי שככל שרבים הם האנשים כך הם מנוכרים יותר אחד לשני וכעת ראיתי כי צדקתי. שטה אני ברחובותיה של עירי מסתכלת על חברותי דרך עיניי העוברים ושבים, ורואה את נפשותיהם של האנשים, ומבחינה עד כמה חברותיי- סובלות, כבויות, כבולות וחצויות המה. האם גם אני נראת ככה בעייני חברותיי כחצויה ומבולבלת. כן, אני יודעת עד כמה אני לא ברורה לעצמי וכי הדרך בה הלכתי עלומה היא לי וכי לא ידעתי את אשר ביקשתי ולא מצאתיו. ואני הולכת ומסתובבת ואחפש את סוד החירות ואת אשר ביקשתי למצוא. את אתו הרז אשר ישקיט אותי ויאחד אותי עם גופי מחדש. כי זה מה שאני רוצה כל כך. כל חיי דימתי את עצמי לנערה מורדת וסוררת אשר ממרה את מוסר אביה ואת תורת אמא, והיא הולכת ושותה לשוכרה את כוס התערלה של אובדן החירות בכל שחר מחדש וחושבת שבכך זוכה היא האהבה.
פחדיה אלו, פחדי העבר לא הרתיעו אותי כעת... אני עדיין ממשיכה להאמין בטוב של בני האדם, באותם גופים/מחסנים אשר מאחסנים בתוכם את כל חברותיי הטובות, הגאות והמלאות- אותן חברות שאני....אוי זאת הנקודה, אני כמהה להיות כמותן שלמה ומלאה עם עצמי.
אל גופי..... אני חייבת לחזור אליו.
7
הזמן דוחק בי, אין לי זמן, אני ממהרת וחזרת אל גופי, להתאחד שוב עמו ולמצוא את החירות שאיבדתי מזמן ועמה לזכות באהבה שמעולם לא הייתה לי. וכעת אני כבר לא מתבלבלת בדרכים לא ידועות, כבר לא מחפשת את אותן סמטאות אפלות וחשוכות, שם נמצאות הנפשות החוטאות, שם נימצא כור מחצבתי, סלע קיומי ומקור חיי. כעת, בעוד אני ממשיכה לפסוע לעבר גופי, אני מבינה עד כמה היה המסע האחרון שלי מוזר ושנה ממה שחשבתי. הרי אין זה מסע סתם בחזרה אל גופי, אלה זהו מסע עצמי לנבכי היותי.
הדרך אל עצמי מובנת יותר ככל שאני מגלה על עצמי יותר. מחפשת לצעוק אך אין לי קול, רוצה לבכות אך אין לי דמעות, ואת מה שיש לי, התחושות השונות, האהבה, השנאה והתקווה הפנימית והאישית, אותם אני מחפשת בתוכי, מחפשת לחזור ולהיות שלמה יותר וזאת טרם אתאחד שוב עם גופי. מחפשת להיות מאוחדת שוב עם מה שנטשתי כבר לפני שנים רבות מספור. כל כך רציתי שיבוא יום בו לא יקראו לי במילים רעות, אני לא עלובה, אינני חסרת ביטחון, איניי פוגעת, אני היא אני בזכות עצמי, בזכות מה שהנני, ובזכות מה שאני. כן, אני זאת היא!
8
והיא עמדה מולי מהססהת עם להתאחד שוב יחד עמי. אני זקוק לך, אמרתי לה, בלעדייך אני לא יכול לחיות, מה את צריכה ממני שלא נתתי לך?- שאלתי אותה. חירות, היא ענתה לי, חירות אני מחפשת, חירות לו אני זקוקה. מה!, נדהמתי, אני לא נותן לך חירות. לא!, אמרה היא, אתה חייב להבין כי אין חירות בדיכוי עצמי ואין חופש באבדן הזהות ואין חופש באובדן הדרך. אם כן, כיצד תזכי לחירות הזאת?, שאלתי. בקלות היא אמרה, כל מה שאני צריכה זה להגיע לגן העדן בעוד החיים ממשיכים. ואיך תעשי זאת, הרהרתי בקול. פשוט מאוד- אמרה היא- על מנת לעלות עליי לרדת, לכרות ברית עם השטן, לצלול למדורות הגיהנום ולהישרף באש התמיד. ואז, ורק אז, אזכה בחירותי. כי אין חירות בלי מאבק אמיתי ואין חופש בלי אובדן ואין חיים בלי מוות. נבהלתי מדבריה הקשיים של נפשי, ושוב כמו בהרבה מקרים בעבר ניסתי לברוח ממנה לא לתת לה את האיחוד שכה פיללה אליו. אך הפעם כשלו רגליי ולא יכלו ללכת, הבנתי את האמת שיש בדבריה של נפשי, ולאט נתתי לה להתמזג שוב לתוכי. היא החלה את האיחוד שכה חיכתה לו ואז נעצרה לפתע. כוחות חדשים החלו זורמים בעורקיי, אך מדוע היא כך נעצרה, אותה בת –שטן עלובת נפש, עלובת עצמה. תשובה לכך לא קיבלתי, ואולי כל זה הינו רק חלק מהחלום.
רעד נורא נשמע לאורך גופי, הדם החדש שנעצר החל לפרוץ את חומות הגנה של חיי, והא החל להציף אותי בחוויות חדשות ובתבונות חדשות וכה נפלאות אשר משנות אותי ואת ייעודי. אך תחושת האושר הזאת לוותה בהדיה הצורמים של מילותיה של נפשי, "אין חופש ללא מאבק" ; " אין חרות ללא אובדן", ומהרהר אני למה היא התכוונה. ומישיר את מבטי לעבר נפשי ורואה כיצד היא את שליטתה בי מאבדת ואין יותר שליטה ואין יותר חירות. ולפתע כמו הכדור שנורה ממקל החירות אני מבין את דבריה של נפשי, כי על מנת לזכות בחופש ממנה ובחירותי שלי איבדתי אני את זהותי והחלומות שרדפו אותי לא היו כי אם הסימן למאבקים הגדולים אותם הייתי צריך על מנת לזכות בחירות על מנת לזכות באהבה לעצמי.
9
וכך נמשך לו מסע החיים הארוך מכלא הזהב אל מקל החירות, מאובדן הנשמה והחירות ועד לקבלת האהבה. כך אני צועד עם הדם החדש שלי שהפך את הייאוש לתקווה ואת העצב לשמחה ואת השנאה לאהבה. עת התעוררתי מן תקופת החלומות שלי הבנתי כי בת-השטן הייתה בשבילי אותה נערה- אישה ; מלאך-שטן, שפעם הייתה החושך שבעולמי כלוב הזהב של חיי, אך כעת הפכה להיות האור המוביל של חיי. ההבנה כי אובדן החירות הוא אובדן האהבה , אותה אהבה שבת- השטן ניסתה ללמד אותי בדרכה שלה בחיפושיה אחר החירות. ובת השטן היא איננה כבר עוד שטן כי אם התקווה להגשמת החלום.
