והיא חלפה מולי, בחולצה לבנה קצרה ובמכנסי ג'ינס קצרים שכיסו בקושי את חמוקיה הלבנים. זרועה השמאלית הייתה מעוטרת בקעקועים של נחש מתפתל ונשר גדול שמחזיק בין שיניו מה שנראה כמו אשפת חצים. ועל רגלה הימנית הייתה שמש גדולה שכיסתה את עורה הלבן.
אך לא היו אלה הקעקועים שעיטרו אותה או עורה הלבן, היה זה משהו בהליכתה שהילך אחרי קסם ושגרם לי ללכת בעקבותיה. היה זה ערב יום ראשון והקניון היה הומה אדם, בעודי יושב לי בבית הקפה ולוגם את מנת האספרסו היומית שלי הבחנתי בה. משהו אמר לי לקום וללכת, לא יודע מה זה היה אבל הקול הפנימי אמר לי להמשיך.
חיש קל שילמתי את החשבון ויצאתי אחריה. הלכתי אחריה תוך כדי שאני שומר בעקביות על המרחק ביני לבינה. לעיתים נעצרה בחנות קוסמטיקה או בחנות לבגדי אופנה ונדמה היה לי כי היא רואה אותי וחשה כי אני עוקב אחריה במין חוש על טבעי כזה שקיים רק למעטים. נראה לי שאין היא מבחינה בי והיא המשיכה בדרכה ונכנסה לחנות למשקפי שמש. מודדת זג אחד וזוג שני, מבקשת למצוא זוג שמצד אחד יגן על עיניה מהשמש הקופחת ומצד שני יהיה שקוף דיו להראות את עיניה הכחולות שסברתי לתומי כי כבר הפילו להם חללים רבים. לאחר זמן קצר מאוד שאותו ניצלתי לישיבה סתמית בספסלים הפזורים בקניון, כאשר הייתי ספק מתבונן בה ספק נח לתומי, היא בחרה לזה זוג אחד שהתאים לדרישותיה והמשיכה בדרכה, ואני בעקבותיה. מוזר, חשבתי לעצמי, אך היא לא הרגישה כי אני בעקבותיה.
אך אני ממשיך לעקוב אחריה, שם את חששותיי בצד, כוחה המהפנט המשיך לרדוף אותי, והייתי חייב, מוכרח להגיע אליה מבלי שתרגיש בכך. עלינו מדרגות נעות אחר מדרגות נעות, סובבנו את כל הקניון מספר פעמים תוך שאני שומר על מחרק הולך וגדל ממנה, עד שלפתע היא נעלמה, מחפש אותה בבהילות לא מוסברת, עד שאי רואה אותה בקרן זווית מעיינת בספרים שבדוכן הספרים בסוף המסדרון. נרגעתי! היא הסתכלה בספרים במשך מספר שניות והמשיכה לה לדוכן הקפה שממול. המוכר בדוכן היה אדם מבוגר ממנה בכמה שנים טובות, שערו היה אפור כמעט כולו ובזקנו כבר בצבצה לה הילה לבנה. והשיחה נמשכת ונמשכת והיא מפלרטטת בתנועות גוף תוך שהיא מניע את אגנה בתנועות חתוליות כאילו מבקש לקלוט בתוכו את אברו, וידיה משוטטות לאורך גופה הלבן ומלטפות את שערה, אכן היא יודעת לפלרטט כה טוב עד שנדמה היה לי כי לא לעבר המוכר נעשו תנועות אלו אלה לעברי. האומנם?! שאלתי את עצמי, הרי לא ראתה אותי בכלל כל אותו עת. גם כעת הקפדתי להסתתר מאחורי קרן זווית. לתחושה זאת ייחסתי חשיבות מעוטה בלבד, הרי לא סביר שתעשה זאת בחורה סתמית שהתחלתי לעקוב אחריה כך סתם בקניון הומה אדם. לאחר 10 דקות של פלרטוטים היא החליטה להמשיך בדרכה, תוך שהיא חולפת על פני. הרחתי אותה, ריחו המתקתק של הבושם שלה כמו קרא לי לבוא אחריו בשיכרון חושים משכר והחלטתי להמשיך אחריה כסומא שנגרר אחרי כלב הנחייה שלו.
היא עלתה לקומה השנייה אך להפתעתי בחרה הפעם לעלות במעלית השקופה ולא בדרגנוע. בלי חשיבה ובתעוזה של רגע החלטתי להיכנס אחריה למעלית. נעמדתי רחוק ממנה ספק מתבונן בחלון השקוף על העוברים ושבים שנהיו קטנים יותר ויותר, ספק מתבונן בה. לפתע אני מרגיש נגיעה בכתפיי. הסתובבתי ואז מגע של רוק בשפתיי מגע שהיה כה רך ונעים.
"נהנת מהמשחק בעלי היקר" נשמעה השאלה.
"כן מאוד, ואת?" שאלתיה.
"כמו תמיד, נחזור הביתה" ענתה
"הגיע הזמן" עניתי בחיוך מסופק של מי שיודע מה מחכה לו בבית.
