סוגרת חשבון(מכתב)

וזה שהוא התחיל ממצוקה מאוד גדולה.

אני זוכרת את ההתחלה: מישהו פוגש מישהי, שלום-שלום, מספר, פגישות, נשיקה וזה מתחיל.

ככה זה אצל כולם.

אבל בד"כ ה"כולם" האלה מתחילים קשר מתוך חוזק. מתוך הבנה שהם שלמים מספיק ובוגרים מספיק כדי לתת מעצמם גם למישהו אחר, ולקבל ממנו משהו שיבהיר להם שהם שווים אהבה.

כשפגשת אותי הייתי צריכה המון אהבה. אני עדיין צריכה. רציתי כל כך מישהו שיחבק אותי, שיגיד לי שהוא אוהב אותי, שיגיד לי שאני יפה ("הכי יפה?"-"כן"), בוקר ולילה, שבתות וחגים. מקור אינסופי של כוח, סבלנות, אהבה ואולי אפילו הערצה...ונתת לי.

נתת הכל. אפילו שהיה קשה, אפילו שהכאבתי לך. אפילו שרבנו, בכינו, צעקנו, המשיכה בינינו הייתה מספיק חזקה בשביל שתמיד נמצא את הדרך חזרה אחד לשני. אני זוכרת את הפעם הראשונה שישנתי אצלך ופחדתי למשוך מעליי את השמיכה, ושתפגע בי. יכול להיות שזה נשמע מטומטם, אני יודעת,

אבל לא רציתי להאמין שיש אדם טוב בעולם הזה. היה לי מאוד נוח להתחפר בחושך הזה של הקורבן, של זה שפגעו בו, לבכות מכל דבר....אבל לא פגעת.

להיפך, עזרת מאוד. פתחת לפניי עולם חדש של דברים שלא הכרתי:

של מגע, נשיקות, סקס, ליטופים, צחוקים, חיבוקים במיטה ביום שישי, יום כיף בים בשבתות,

ולמרות שהרגשתי לפעמים שאתה מתבייש בי, למרות שהרגשתי שאתה לא רגיל אליי,

למרות שידעתי ואני עדיין יודעת שאתה לא רוצה שאפגוש את חברים שלך כי אני עלולה לעשות לך בושות עם הפה הגדול שלי, נשארתי איתך, כי גיליתי גם אצלך מצוקה גדולה.

בהתחלה לא הסכמת לספר לי. נשארת סגור, והמון פעמים כעסתי עליך שאתה גורם לי לספר לך את כל סיפור חיי, הרגעים המביכים, השמחים, הכואבים, וכל פעם ששאלתי אותך משהו אישי פתרת את זה ב"לא זוכר". כעסתי כל-כך.

ואז סיפרת לי. אותו לילה שלא הצלחנו לישון והסתכלנו אחד לשני בעיניים שנראו שחורות וריקות בגלל החושך, ואמרת את כל מה שניסית להסתיר: את החיים בצל אח שלך, את הרצון של שיאהבו אותך, הכעס על ההורים, השנאה לחברה ולביה"ס, והקושי איתי (למרות שלא תוכל להגיד שלא אזהרתי אותך. מהתחלה אמרתי לך שאני בנאדם קשה).

כאב לי לראות אותך סובל. כאב לי לראות אותך בוכה כשחשבת שאתה מאבד אותי,

אבל יותר מהכל כאבה לי הבגידה שלך. זאת שאתה אומר שנגרמה מתוך חולשה, ומתוך המצוקה שלך.

אני רוצה לשאול אותך: "מה עם המצוקה שלי?! אתה רואה אותי משתמשת בזה בתור תירוץ לבגוד בך ולשקר לך?!" אבל אני יודעת שלא תענה. אני יודעת שמאז שסיפרת לי השפלתי אותך בלי סוף. ניסיתי להעניש אותך, לגורם לעצמך לשנוא אותך כמו ששנאתי אותך באותו רגע, כמו ששנאתי את עצמי על זה שבחרת מישהי אחרת עליי, גם אם זה היה רק לאותו יום.

אבל חזרנו. ונפרדנו שוב, ושוב חזרנו. פינג-פונג של זוגיות, כי ברגשות לא שולטים, אחרי הכל.

אתה מכיר את זה שאתה מסתכל על העולם כמו בלון? הנופים, האנשים, החוויות, וברגע אחד מגיע משהו ומפוצץ אותו לאלף חלקים ושובר אותך? אתה מרגיש כאילו כלום לא יתקן את המצב. כאילו אתה שבור לנצח. ככה אני מרגישה כל פעם שאני מדמיינת אותך איתה. אני מנסה שלא. אני זוכרת שהסכמנו על זה שלא מדברים על זה יותר כדי שזה יעבוד בינינו. אני יודעת שנשבעת בחיים של כל המשפחה שלך שאני הדבר הכי יקר לך ושזה לעולם לא יקרה שוב. שניתקת קשר עם האנשים שגרמו לך לעשות את זה. הם, והמצוקה שלך. אני יודעת שמצוקה עוד נשארת. היא משהו שהתחילה אצלך מגיל מאוד קטן ואני לא יודעת אם היא תעבור. והחברים שלך? שהכירו לך את הילדה הזאת? שאמרו לי בפנים שהם מעדיפים אותה עליי, והלוואי ותהיה איתה בסוף? הם עוד שם. זה מרתיח אותי. אני שונאת אותם בכל נשמתי, בכל מילה חזקה שיש לי אני מתקיפה אותם. כל פעם שאתה מעלה אותם אני יורה בהם כל מה שיש לי. חיצי רעל שלא ייגמרו. למרות שאני צריכה לירות אותם עליך ולא רק עליהם.

אני רוצה להיות הילדה הקטנה שלך...אני רוצה שתחבק אותי, שתרים אותי עליך, שתלטף אותי בשיער ותספוג את כל הצרחות והעלבונות שלי! עלבונות שמגיעים לך! עלבונות שלא היו מגיעים אם זה לא היה מגיע לך! אם לא היית בוגד באמון שלי.

אני רוצה שתנשק רק אותי, שתקריא לי ספרים עד שאני אירדם כמו אז, כשהייתי חולה (זוכר?),

אבל לפעמים אני כנראה שוכחת שאתה לא אבא שלי, שאתה לא יכול למלא מקום של אימא שלי, שלפעמים אני מבלבלת אותך בין הורה לבן-זוג ורוצה שתטפל בי, ואז אני נזכרת ברגעים האלה של ה"בום" שמכה בי המציאות

שאחרי הכל למרות הדמות החזקה שהצגת לפני כשהכרנו...?

אתה סתם עוד ילד טיפשון.