זִרְמַת פרים

זִרְמַת פרים יַבְשָה בַמִדְבָר

באפס קצהו של הזמן הדק

ונֶשֶב רוח, דק מן הדק, זַרָם אל נחירַי,

מרעיד את מיתרי מוחי.

איזו זִמְרָה מתונה, רבת יופי,

זַרְמָה אל נפתולֵי האפור

וַאני עיבדתי ועיבדתי ואיבדתי

ועודני מעבדת את שנותר.

אנשים, אנשים, אל תְדָמו בנפשכם

הִמָלֵט בית אביכם,

כי אין בָיִת בַמדבר, בְאוהלי קידר,

רק שמים וּמים צהוב גַרְגְרִי,

דק מן הדק ומְסָמֵא וּמְטָמֵא,

וזורם בין אצבעות רגלַי,

דק ונדבק, דק ונדבק,

מטהר את החללים שהם אין האצבעות

והם היש הממשי ביותר

המאפשר לַחול הדק מן הדק