האשמה

זה היה ביום חורף סגרירי ביותר, ישבתי בבית מבלי לעשות דבר עד שבא אל מוחי רעיון וכעבור כמה דקות מצאתי את עצמי יושבת ובידי אלבום תמונות מימי ילדותי . בתמונות הופיעו הרבה אנשים אך תמונה אחת שמאוד נגעה לליבי הייתה התמונה בה רואים את אמי ואבי מחובקים וצוחקים כאילו זהו הרגע הכי שמח בחייהם, ולא יכולתי שלא להרגיש אשמה עמוקה, הרי אני יודעת שהכל קרה בגללי ואילו רק לא הייתי פותחת את פי הכל היה מסתדר כרגיל. ברגע זה כבר לא יכולתי לשאת בדבר, סגרתי את האלבום במין תריקה משונה וישר פרצתי בבכי, לא הצלחתי להבין ולהתמודד עם האשמה, הרי אני יודעת שהכל בגללי. בדמיוני יכולתי תוך כדי דמעות לדמיין את הרגע בו נעשה המעשה, ממש ראיתי כיצד הורי באו לבקר אותי ביום שטוף שמש יפייפה, דברנו מעט ואכלנו עד שאני הצעתי לאימי ואבי שאולי היום במקום שאני אבזבז את זמני ואלך איתם לרופא הם ילכו לבד, "הרי זה לא כל כך נורא, ומה כבר יכול להיות..". אימי ואבי יצאו מפתח הבית בדרכם לרופא, אף על פי שידעתי שאבי אינו נוהג בקפידה לא הרגשתי שום סיבה לדאגה כלשהי. פשוט נכנסתי למקלחת בשמחה רבה, כשיצאתי פתחתי טלויזיה בניסיון למצוא תוכנית נחמדה, בשעת זיפזופי עברתי גם על ערוץ החדשות, ןלא יכולתי שלא לשמוע שקרתה תאונה ועוד להורי.דמעותי זלגו בלי סוף, המחשבה שאדם שהיה פתאום נעלם והסיבה היא בגללך פשוט נורא! מאז ועד היום יש לי שני משפטי מוטו לחיים האחד "לכבד את ההורים" והשני "עדיף לבזבז רגע בחיים מאשר לבזבז חיים ברגע". מנסה אני להאחז במשפטים אלו מרגע התאונה עד היום אך  למרות הנסיונות הפצע עוד לא הוגלד ולמה?- כי בגללי, אני זו זו האשמה.