לאריסה

     לאריסה מתה. היה פתק על הדלת, שהמשטרה מחפשת אותי והם מבקשים שאגיע בדחיפות לתחנה, או שאצור אתם קשר לטלפון שהיה רשום, התקשרתי. שוטר אחד אמר לי לבוא מהר לתחנה, כי הוא רוצה לספר לי משהו חשוב שקשור ללאריסה.  אני חשבתי, מה פתאום, מאיפה הוא מכיר אותה בכלל ונסעתי מהר לתחנה.

     השוטר שדיבר איתי קודם בטלפון, הניח ידו על כתפי, ואמר לי שהייתה תאונה. לאריסה נפגעה, אמר, והיא עכשיו איננה, ושאהיה  חזק. הוא אמר גם שהוא מצטער נורא, שהתאונות האלה הן מכה שלא כתובה, ועוד כל מיני דברים שלא הבנתי על זה שאני צריך לעשות סידורים כי היא הייתה לבד בארץ... 

אני רק רציתי להיות בבית ולנוח, כי הייתי אחרי נסיעה של כמה שעות והייתי עייף ורעב. גם רציתי מקלחת טובה.

     אחר כך נסעתי הביתה, והייתי במקלחת הרבה זמן. נוכחתי לדעת, שאי אפשר להוריד את העצבות הזאת עם מים וסבון, חשבתי שלא הייתי צריך לנסוע למדבר בגלל ריב קטן, אבל בכל זאת נסעתי להיות לבד. ובאמת הייתי שם מאד לבד. לא היה שם אף אחד, רק הרים קרחים, הרבה אבנים, שמים כחולים בלי עננים, וכביש ריק. היה חם. החלפתי לבגדים קלים וסנדלים ויצאתי  מהאוטו לשוטט קצת בשטח.                               

     נזכרתי במה שלאריסה אמרה, שבשביל לאהוב צריך כסף. אני לא הסכמתי איתה. אמרתי, שכסף זה לא חשוב. אולי בגלל שלי אין כסף. רציתי שיהיה כדי שלאריסה תאהב אותי, אבל גם לא רציתי, מפני שאם היא אוהבת אותי בגלל הכסף, אז אולי יותר טוב שלא תאהב אותי בכלל. מצד שני, אני אהבתי אותה, ורציתי שהיא תאהב אותי גם בלי כסף. נזכרתי בחיוך איך אמרה במבטא מצחיק: "אני לא מתכוונת, אני אבל ככה חושבת", תמיד הקדימה את ה"אני" ושמה אותו בראש כל משפט. ואני התרגזתי ואמרתי, שבגלל שאין לי כסף, אז היא בטח לא אוהבת אותי, לא? כי אחרת, למה היא אומרת את זה אם היא לא מתכוונת? אז לקחתי את האוטו ונסעתי שעתיים וחצי עד למקום הזה, שאין בו כלום חוץ מהרים, אבנים ושמים וכביש ריק.

 

     אחר כך בא בדואי שצץ משום מקום ואמר "מרחבה", עם בית דגושה, ואני אמרתי, "מרחבתיין" כלומר, שלום ושלום כפול. הוא אמר, "אהלן וסהלן, תפאדל", שאתם יודעים מה זה. ואני הלכתי אחריו לאיזה מקום בואדי, שהיה שם אוהל גדול וכל מיני גרוטאות פזורות. וגם כמה גמלים שהרגליים הקדמיות שלהם קשורות. בהתחלה לא ראיתי אף אחד, אך לפתע צצו כמה ראשים קטנים  מאחורי וילון כזה שהיה תלוי מאחור. והבדואי אמר לי: "תפאדל" והצביע על הכריות. התיישבנו על הכריות ושתקנו. אני  לא ידעתי מה לאמר וגם הוא לא. איזה אישה מבוגרת, שרואים לה רק את העיניים הביאה מגש נחושת גדול, קנקן נחושת עם ידית שחורה, ושני ספלונים קטנטנים שבקושי יש בהם לגימה אחת. הבדואי מזג את הקפה הרותח לספלונים. חשבתי על זה שאני לא יודע איך מתנהגים, ואולי אעשה טעות, והוא ייעלב או משהו. זה לא נעים, כי אף פעם לא לימדו אותי איך מתנהגים עם בדואים. כשהוא לקח את הספל גם אני לקחתי. ראיתי שהוא מניח את השפתיים על קצה הספלון ושואב את הקפה בשריקה כמו בזמן ששורקים הפוך, שמכניסים אוויר במקום להוציא, אז עשיתי כמוהו. שמתי לב שהקפה החם לא גורם לי כוויה בלשון. אחר כך סיפרתי לו, שבאתי לכאן בגלל מה שלאריסה אמרה שצריך כסף בשביל לאהוב, והוא אמר שבכלל למה אני נותן לה את הזכות לדבר. אני אמרתי שככה זה אצלנו היהודים.

     אחרי שנגמר הקפה בקנקן אמרתי תודה, והוא מיד קם וליווה אותי עד לאוטו. מיד ראיתי שהאוטו נפרץ וכל התכולה נגנבה. הוא נשבע  באלוהים שהוא לא יודע מי עשה את זה, ושפך על ראש הגנבים קיטונות של קללות ומארות ואיחל להם רק רע. אחר כך נכנסתי לאוטו ונסעתי שעתיים וחצי חזרה לת"א, וכל הדרך חשבתי שאולי לאריסה צודקת, ובשביל אהבה צריך כסף. חשבתי גם שאולי שהיא לא התכוונה, אלא רק ככה באופן כללי. אבל לי אין כסף, ואיך היא יכולה להגיד לי את זה, ובגלל זה באתי למדבר להיות לבד. ובסוף מה שיצא זה שאני בדרך חזרה אחרי ששברו לי את החלון של האוטו וגנבו לי את כל הדברים.

אחר כך היה הפתק הזה מהמשטרה על הדלת, ועכשיו אני אחרי מקלחת שלא עוזרת, חושב איך לעשות את כל הסידורים.