וידויים

בהיתי בהשתקפות שלי במראה, הייתי חיוור, השקיות מתחת לעיניים שלי היו כל כך שחורות שמהצד זה נראה שמישהו החטיף לי כהוגן, לחיוך שלי היה גוון חולני והשיניים שחשפתי היו שחורות וצהובות לסירוגין. שער ראשי היה מסופר בתספורת מרינס קצוצה, הגופייה הלבנה שלי ראתה ימים טובים יותר ואני כבר לא זוכר מתי כיבסתי בפעם האחרונה את הבוקסר שלי. בזרועות שלי נראו סימנים מחשידים, מין עיגולים קטנים וסגולים לכל אורכם, תמיד היה קשה למצוא את הורידים שלי. אם מישהו זר היה רואה אותי ככה ברחוב, אני בטוח שהיה מתחיל להרגיש רע על זה שלא תרם לאחרונה לאגודת סרטן כלשהיא. בכל מקרה, אף פעם לא הרגשתי רע עם השתקפות שלי, ידעתי שאני אולי לא מלך היופי, אבל אני גם לא כל כך מכוער. תמיד מצאתי בנות שהיגיינה הייחודית שלי לא הפריע להן.העברתי את הלשון על גבי השיניים שלי, כשבדרך, כחלק מהרגל ישן, אני מנדנד ומשחק עם האלו הפחות יציבות, לטעם המתכתי בפה אני כבר רגיל מזמן.

הדירה שלי התאימה לי בדיוק, אם הייתי דירה הייתי בדיוק כמוה. מלאה בפיצות מלפני שבועיים, עיתונים מתפוררים, מחטים וקונדומים משומשים, כמה בקבוקי בירה ואלכוהול זולים ומלא בדלי סיגריות. זה נראה כאילו מזמן לא ראיתי אור יום, אבל המציאות שונה. בדירה שלי איכשהו אני כמעט ולא נמצא, אולי בגלל שהיא כל כך אני שזה דוחה.

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתה לי עבודה סדירה, נראה לי שזה היה לפני מספר שנים טובות. עבדתי בתור מאבטח באיזשהו סופר. אבל במקום לדאוג שנערים חצופים לא יחביאו בקבוקי בירה במכנסיים, התמקדתי בעיקר בלמצוא תשובה לשאלה שהטרידה אותי הכי, איך אני גורם לזה שלי יש יותר ולחנות יש פחות. למרות המחסור בהכנסה קבועה, איכשהו אף פעם לא היה חסר לי דבר. התפרנסתי מעבודות קטנות, מהירות ורווחיות. פעם בכמה לילות, התאספנו, אני ועוד אנשים שהיו כל כך אני שגרמו לי רק לרצות לחזור לדירה שלי, נתנו מכה מהירה ומוצלחת, ותמיד חילקנו את השלל שווה בשווה. מאז הפעם הראשונה אני טוען שאין הרבה שמשתווים לאדרנלין, לא שזה מפריע לי לחפש.

לעיתים רחוקות, כשאני ממש חסר תעסוקה והעסקה, אני נזכר כשהייתי קטן, איך ראיתי את אבא שלי מתנהג בדיוק כמוני. אני תמיד מרגיש שאם הוא היה רואה אותי עכשיו, הוא היה בטח גאה. אבל כמובן שלא בי, אלא בו, שהצליח בצורה כל כך טובה להנחיל בי ערכים כל כך מנוגדים להכל, ובו זמנית כאלו שאיש לא יכול להגיד עליהם שהם לא ראויים. אין, אבא היה אדם של ערכים ומילים, בעצם כנראה שבעיקר אדם של מילים גסות וידיים כבודות, אבל את הערכים שלו הרגשתי בכל הצלפה.

החזרתי את המבט שלי להשתקפות. העיניים שלי נראו כמו תמיד, עייפות ואדומות, רק שהפעם האישונים היו בגדול רגיל, ואם לוקחים בחשבון את השבוע האחרון שעבר עליי, זה באמת דבר נדיר. בעוד 20 דקות, הם כבר יצפרו לי מלמטה, אני עדיין לא מוכן. במהירות פשטתי את הבוקסר והגופייה והחלפתי אותם בבגדים שחורים לחלוטין. על אבזם החגורה שלי שמתי מחזיר אור קטן, כי תמיד סירבתי להיות נדוש כמו כולם. בסופו של דבר הסתרתי את פני עם כובע צמר, ובדיוק הגיעה הצפירה מלמטה.

הלילה הולך להיות סטנדרטי, כניסה מהירה לבית של מישהו, נקשור את הדיירים, אם נגלה מציאה בניהם אולי גם נשתעשע איתה קצת, כמובן שנעתר את כל התכשיטים, הכסף ולא נשכח את מסך הפלזמה מאחורה, בסופו של דבר כל אחד יקבל חלק מהשלל, אני אבזבז מחצית ממנו על סמי הזיה זולים ות'חצי השני על זונות מטונפות, אבל אולי הפעם, אולי סוף סוף, משהו ילך כמו שצריך. מישהו ישים לב שמשהו זוהר בחשכה ולא יחטיא, אולי הפעם לא יהיה מחר.