עידו הולך ונעלם

"תראה למה הכנסת אותנו!", אמא מתעצבנת על אבא.

"את בעצמך מטומטמת!", הוא עונה לה.

ההורים של עידו ושוב רבים, וזה הדבר היחיד שהוא שונא לשמוע.

הוא יעדיף הכל, רק לא לשמוע את אמא שוב צועקת, או את אבא מתעצבן בפעם המיליון.

לעידו כבר נמאס מהאווירה הזאת בבית, האווירה שחוזרת על עצמה אולי כל יום, ואפילו כמה פעמים ביום, אווירה של תסכול, אווירה שכלום לא שווה, שהכל סתם. מאוד עצוב לעידו, אבל הוא ממעט להראות את זה. הוא בוכה בלילות, בוכה לעתיד טוב יותר, בוכה לשקט, בוכה לטוב- כי שקט וטוב הם דברים נהדרים, כל- כך נהדרים וכל- כך קשים להשגה, לפחות לעידו. לפחות לכולם, כלומר, כל אותם אלה שנמצאים במצבו, באווירה המקוללת הזאת שנקראת עוני.

עידו חוזר לחדר ומדליק את הרדיו. מתנגנת בו מנגינה שקטה ועצובה, מימים טובים יותר מאלה. הוא נרגע מיד ושם את הראש על השולחן הישן, הכמעט מתפרק, זה שנקנה אולי שבוע לפני שאבא הפסיד את כל הכסף בהימורים, ומנסה לדמיין שהוא נמצא עכשיו במקום שקט ונחמד- מקום שאין בו רע. הוא פותח את המגירה החצי- שבורה ומוציא ממנה את הדבר היחיד בעולם שגורם לו קצת אושר: קלסר המכיל את הסיפורים היפים ביותר שכתב. בכל פעם שהיה כותב משהו בעל ערך, היה מכניס אותו לניילון ומתייק בקלסר. כמה שאהב לעשות את זה, כמה שזה חסר לו עכשיו.

מחשבות נעימות זורמות לראשו, ועידו אפילו מחייך.  עד ש...

"עידו!, בא לאכול!", אמא מנפצת את אשליותיו הנפלאות בבת- אחת.

אבל עידו לא בא. הוא חושב שכל הריבים של ההורים שלו התחילו רק אחרי שנולד, שהוא נטל עליהם. חושב?- הוא בטוח. הרי ילדים בדרך- כלל הם הוצאה לא מבוטלת לכל הורה ממוצע באשר הוא. אפילו שלעידו אין דרישות מיוחדות, אפילו שאין לו את כל הדברים ה- "מיוחדים" שיש לילדים שגורלם שפר להם ומצבם טוב משלו. אפילו שאין לו מחשב, והטלוויזיה בקושי שחיה, והמיקרוגל שדולק רק כשבאמת צריך, ו...  עידו מפחד וגם קר לו נורא, למרות שהתנור עובד שעות נוספות. לעידו קר כשהוא מפחד, לעידו קר כל הזמן. נדמה לו שגם הלב פועם עכשיו בחוזקה.

"עידו!, האוכל שלך מתקרר!", אמא שוב קוראת לו, הפעם בתקיפות.

עידו לא רעב. חוץ מזה, אפשר כבר לחשוב למה מתכוונת אמו במילה "אוכל". במקרה הטוב יהיו אלה חתיכת עוף דמוית שניצל וכמה עלי חסה שהיה עדיף להם שהיו נזרקים לפח כבר מזמן.  עידו בטח שלא רוצה לשבת ליד אבא, שמיד יחטוף צרחות על כל החובות שלהם. אבל אין לו ברירה. זה עדיף לו מאשר לשבת סתם כך, ולדמיין בית נורמלי, עם משפחה נורמלית, ובגדים נורמליים, ו...

עידו קם בחוסר חשק וניגש לשולחן.

בדרך- כלל בארוחת הבוקר היה מסתפק עידו בפרוסת לחם חצי יבשה עם מעט ריבת תותים- הדבר שאהב יותר מכל. השוקולד שמחליף את הריבה לא גורם לרעב שלו להתגבר, למרות שאותו לא ראה כבר כמעט חודש. עידו שונא להרגיש שהוא רעב. אפילו הוא יודע שהמינימום שבן- אדם צריך כדי להתקיים זה אוכל. ובלי אוכל הוא אפילו לא יוכל לחשוב על אווירת הכלום והריקנות המציפה אותו כל פעם מחדש.

אמא קמה וניגשת למטבח.

"חוב של 300 שקל למכולת!", היא קוראת משם, "300 שקל שאין לי מושג מאיפה אני אביא!!!".

"תעבדי!", לאבא נשבר והוא כמעט שמפיל את הספל על הרצפה מרוב כעס.

"נמאס לי ממך!", אמא עונה לו, "גט, אתה לא נותן לי, ועוד מצפה שאממן את כל ההוצאות שלך?!".

הסיפור של הגירושין איננו זר לעידו.

הוא מודע היטב למצב הרעוע שבו נמצאים היחסים בין אביו ואמו, ומכיר כל פרט בעל- פה ממש: עשר שנים בהן התחננה אמו לגט, אבל כלום. אלא שעידו כבר בן 12. לבר מצווה נורמלית, כזו שכל נער היה רוצה שתהייה לו, הוא כבר לא יזכה, הוא בטוח. זו הצרה האחרונה שיש אפילו לו בראש כשהוא שומע את הריבים האלה.

"שותה, מעשן, מזריק סמים, מה לא עשית?", הריב ממשיך, "תיכף תתחיל להסתובב ולהיעלם לי בלילות עם זונות עד אור הבוקר, ואז תרצה שגם את זה אממן לך, הא?!".

אבא שותק.

הוא אפילו לא נראה מושפל, אפילו לא מראה שאיכפת לו,  למרות שעידו בטוח שהוא יודע שהכל בגללו.

בבית הספר החיים של עידו קשים עוד יותר. "העני של השכבה", כולם קוראים לו, ומרוב שהוא רגיל כבר לא איכפת לו. הוא קרוע מבפנים. לו רק הייתם יודעים כיצד מרגיש בן אדם עני, ויותר מכך, איך מרגיש בן לשני הורים לא מוצלחים שכאלה. מה שמרגיש ילד עני הוא הרבה יותר מכל מה שקורה אצלו בבית: בבית הייתה זו אווירה כללית של "הכל סתם", אך כשמדובר בבן אדם, ואפילו יותר מכך, כשמדובר בילד, ההרגשה היא שאתה הוא הסתם! ומי זה שאוהב להרגיש כמו "סתם"? היש אחד כזה בעולם?, ביקום?, בכלל? לעידו זה לא נראה. בעצם, לכל אחד שתשאלו אותו זה לא ייראה.

דורין עוברת לידו במקרה.

עידו נושם בקושי ומשמיע אנחה עצובה.

דורין היא הילדה הכי מקובלת בשכבה, וגם מלכת הכיתה שלו. והוא אוהב אותה. נורא. מאוד.

"מה הוא מסתכל עליה בכלל?", אלון מנסה להבין את פשר מבטיו, "הוא יודע שאפילו בגלגול הבא אין לו סיכוי אתה!".

לעידו לא איכפת מה האחרים חושבים.

יש לו דעה משלו, ובעצם, זה הדבר היחיד שיש לו.

גם בשיעור הוא לא נרגע: מבטיה של דורין חודרים דרך גופו וכאילו חותכים אותו ושוברים את ליבו. אלה לא מבטים של אהבה, אלא מבטים של זלזול והתנכלות. עידו בטוח בזה. הוא יודע את זה, למרות שדורין דווקא ילדה נחמדה, שמעולם לא צחקה על אף אחד והושיטה עזרה לכל מי שרק ביקש. בגלל זה הוא אוהב אותה, בגלל שהיא בן אדם.

"אני רוצה לדבר אתך", אומרת לו דורין בהפסקה, "אפשר?".

עידו לא עונה במילים, אלא רק מהנהן בראשו. הוא חושש ומתבייש גם יחד.

והם הולכים לפינה.

"אני אוהבת אותך".

עידו שונא משחקים. הוא שונא שמשקרים לו בכזאת דרך, ישר בפרצוף.

"כן, בטח", הוא רוצה לומר, אבל מעדיף לשחק את האידיוט ולהמשיך במסע השקרים המלוקק הזה.

"באמת", דורין ממשיכה, אבל נראה שלעידו זה לא מזיז, "אפילו שכולם אומרים שאין לנו סיכוי ביחד, שאני מקובלת ואתה פחות, תסלח לי אם נפגעת, זה לא אומר כלום. רק האופי קובע. לא שאני חושבת שאתה מכוער. יש הרבה סיפורים על אנשים שהתאהבו אחד בשני והיו ממעמדות שונים. אני לא חושבת שזה צריך להפריע לנו להיות חברים. מה אתה אומר?".

זאת הייתה הפעם הראשונה, מאז שעידו זוכר את עצמו, שהוא בכה לאור יום. כל הריבים בבית לא גרמו לו כמעט לכלום, אפילו שהם יצרו אווירה איומה ונוראה ושעידו שנא לשמוע אותם יותר מכל דבר אחר, ורק דורין שברה את שכבת הקרח העבה שהצטברה סביב ליבו בכל- כך מעט מילים.

דורין שותקת.

היא מבינה שזאת הפעם הראשונה שמשהו אומר לו מילים כאלה, שמשהו מתאהב בו, שמשהו באמת נוגע בליבו.

"את...", עידו מוציא את מילותיו הראשונות, "את באמת... את באמת רוצה... להיות...".

והבכי שוב חונק את גרונו.                                                      

דורין מחכה שעידו יסיים את המשפט.

היא לא ממהרת לענות לו. היא מעדיפה שיגמור את המשפט שאמר בפעם הראשונה בחייו, אך זה לא קורה.

"כן", דורין לוחשת לו, "כן".

עידו עדיין לא מבין שהוא לא נמצא בחלום. זוהי המציאות, וכמה שהיא טובה עכשיו.

באותו יום מתבשר עידו על ההחלטה הסופית בעניין הוריו.

"אנחנו מתגרשים", אמא מספרת לו.

עידו שונא את המילה הזאת, אבל בתוכו הוא מאמין שיכול להיות שעכשיו יהיה יותר טוב לכולם.

"קבעתי תור עם אבא שלך ברבנות היום ב- 17:00. אני מאוד מקווה ש...".

"דיי", עידו מבקש מאמא.

לעידו זה מספיק. הוא יודע שמספיק שישמע עוד מילה אחת בעניין הגירושים האלה כדי שדמעות יתחילו להציף את כל החדר. עידו הוא ילד מאוד רגיש, אפילו שעבר הרבה מאוד דברים בחיים שלו.

ברגע שאמו יוצאת מהבית, עידו מוציא מתחת למיטה את האלבום הפרטי שלו, האלבום שהכיל תמונות של כולם, גם כאלה שנפטרו הרבה לפני שנולד, אפילו עשר שנים לפני. עידו היה ילד סקרן מאז ומעולם: רצה לדעת הכל מהכל ועל הכל.

הוא סוגר את דלת חדרו, מביט החוצה מהחלון ורואה את הגשם השוטף.

אפילו אלוהים בוכה בשבילי עכשיו, הוא חושב לעצמו, אבל אחרי רגע חושב שאם אלוהים הוא זה שגרם לו להידרדר לכזה מצב נוראי, למה שפתאום יהיה לו איכפת ממנו?

עכשיו הוא כבר באמצע האלבום, בתמונות מהברית שלו, בימים שהם עוד היו משפחה נורמלית ומאושרת, אפילו אמידה. הוא רואה את סבא שלו, שבדיוק שנה אחרי נפטר ממחלה קשה, ואת סבתא שלו, אותה לא ראה כל- כך הרבה זמן שהוא אפילו לא זוכר כמה בדיוק, ואפילו את הדודים הסנוביים מאמריקה, שנטשו את משפחתו בדיוק כשהתחילו הצרות. אם זה היה תלוי בו, התמונה הזאת הייתה נשרפת באש כבר מזמן, אם לא הדודים בעצמם. עידו עצוב. הוא מרגיש שהדמעות ייפרצו במוקדם או במאוחר את מחסום הנפש העדינה שלו ויפליגו למרחקים.

בימים הבאים עידו מגיע לבית הספר עם חיוך, ויוצא משם כשהוא מבואס ורוטן; היועצת הטיפשה שוב התערבה בעניין היחסים בין הוריו. נמאס לו אפילו ממנה.

"שיבואו אליי לייעוץ, אני בכלל לא יקרה", היא אומרת לו אולי פעמיים ביום, אבל בשבילם גם שישים שקל זה סכום לא מבוטל.

כמה ימים אחרי, ימים בהם היועצת המשיכה לרדוף אותו כמו קללה, עידו שומע שהוא נשאר עם אמא, ואולי טוב שכך. למרות זאת, הוא לא מרגיש צורך מיוחד להמשיך לסבול בחיים האלה. גם ככה גופו חצי מתפרק מרוב העומס הרגשי העצום עליו והעומס הבלתי אפשרי על שק הדמעות שלו- העומס שלפעמים בוגד בו ברגעים הכי מביכים שיכולים להיות. למרות כל זאת, הוא חוזר מאושר מבית הספר ביום ראשון הראשון לאחר שהתגרשו הוריו: הוא קבע עם דורין לשבע בערב. מצדו, המחשבות האיומות על הסוף יכולות לחכות.

הטלפון מצלצל ועידו ממהר לענות.

"שכחתי מהתור שקבעתי לרופא השיניים שלי", דורין מתנצלת, "נדבר מחר על תאריך אחר לפגישה".

אבל עידו כבר איבד חשק למשהו. המחשבות הנוראיות שוב זורמות בראשו כמים מברז שנשכח פתוח.

אפילו עצם העובדה שהוא רעב כבר לא מפריעה לו יותר.

שלא בחשק הוא ניגש לשולחן ואוכל.

"למה לא סיימת לאכול?", אמא שואלת את עידו.

הוא מרים את כתפיו בחוסר חשק.

אמא יודעת שכל הסיפור הזה עם בעלה לשעבר והחיים מריב אחד לשני, הם אולי יותר מדי בשביל עידו, שכל העולם המטורף הזה אולי קצת גדול עליו.

היא מקווה שעכשיו, אחרי שהגיעו להחלטה משותפת, אולי ישובו החיים למסלולם הרגיל אט- אט.

אבל לא.

גם בימים הקרובים ישאיר עידו חצי צלחת לא אכולה.

אמא מתחילה לחשוד שמשהו לא בסדר עם עידו, אבל מעדיפה לא להרגיז אותו יותר ממה שהוא כבר.

בימים הבאים עידו נשאר בבית. הוא עצוב וכועס כאחד, על ההורים שלו, על דורין, על כולם.  הוא לא הולך לבית הספר בטענה שאין לא כבר כח, ושבמילא עוד מעט סוף שנה. לאמא אין כח להתווכח, יש לה עניינים אחרים לדאוג להם.

אבל כשחודש לפני סוף השנה עידו מקבל את תפקידו לטקס דרך הפקס, היא כבר לא שותקת.

"מה קרה?", היא שואלת אותו.

"כלום", עידו עונה לה, כמעט בדרך אגב.

לטקס סוף השנה מגיע אפילו אבא, אבל עידו לא מגיב בצורה יוצאת דופן.

מגיע הזמן שלו לעלות לבמה ולומר את התפקיד.

אמא מוציאה את המצלמה הישנה מהתיק ומתרגשת בשבילו נורא.

"תלמיד כיתה א', מה הוא מבין?- יודע קצת לקרא, קצת חשבון ועברית. ומה הוא כבר יכול ויוכל?- לאלפים יש הרבה פוטנציאל. לקרא, ולחשוב, ולצייר ולשחק, ולרקוד, ולשיר, ולנגן ו...".

בום.

הרעש נשמע בכל רחבי האולם: עידו התעלף באמצע התפקיד.

נכון שההצגה חייבת להימשך, אבל הטקס נגמר כבר בתפקיד הפותח. לאף אחד לא היה חשק ומצב רוח להמשיך.

שעתיים אחרי עידו כבר לא היה בין החיים.

הוא נפטר, הוא התפורר לאט- לאט מכל הצעקות והריבים, דרך ביטול היציאה עם דורין ועד לאנורקסיה שגמרה אותו לגמרי.

למחרת כבר קברו אותו, והיו דמעות ובכי וצער גדול, על עידו. על עידו שהלך, וכבר לא יחזור.

בערב, בתום היום הראשון של השבעה, גילו הוריו, שכבר לא יכלו להמשיך לחיות בנפרד, את האוצר שהשאיר אחריו בנם- עשרה סיפורם קצרים, שהתאריכים בהם נכתבו היו ימיו האחרונים של עידו.

עד היום, עשר שנים אחרי, הבכי והעצב גדלים וכולם נקרעים מחדש, בכל פעם שקוראים את שתי השורות האחרונות מהשיר האחרון שכתב, יומיים לפני מותו:

"כי זה אמצע הלילה, ואני כציפור,