לצערי הסיפור נשלח אתמול לאגף השירים. לשמחתי קיבלתי אישור להעבירו לאגף הסיפורים. איני מצטער שהוא הופיע גם שם. שמחתי לקבל גם את התגובות והיחס החם גם מכם משוררים.
היא סרגה פרפרים
היא סרגה פרפרים,רקמה פרפרים, תפרה פרפרים. גם בחלומה הייתה פרפר. וביום, בכל יום, לאחר שסיימה את כל מטלות הבית, הייתה יושבת על הכורסא המתנדנדת שלה, מסתכלת על שתי ידיה הריקות מכלי והייתה מניעה ידיה כאילו עושות מלאכה כלשהי. כאילו היא סורגת, כאילו היא רוקמת, כאילו...
הייתה מניעה את ידיה ימין ושמאל, מטה מעלה. רואה בעיניה המביטות אל המעשה, את המעשה עצמו. לא הייתה זקוקה כלל למוצר. גווני הכאילו ותפארתו היו מעל ומעבר למה שאדם או אישה הצליחו אי פעם ליצור.
ובחלומה התנופפו כנפיה לכל עבר. ובחלומה התנוססו גווני הכנפים אל על. נושאות אותה לאן שתחפוץ, אך היא לא רצתה סור ממקומה. מכורסתה המתנדנדת, מיצירי כפיה הלא נראים. ובחלומה האוויר נמלא ניחוח שאותו הצליחה להריח למרות שידעה שהיא בחלום. הרגישה אותם דמדומי מוח, כאילו מביטה דרך חלון שקוף שרק ריח חדר דרכו ולא קולות. ומשם, מעבר לחלון, כפרפר שאינו רוצה לזוז, הייתה עוטפת את גופה בכנפיה, כאילו מלטפות אותה. שואפת לקרבה את ניחוח הפרחים הנישא ממרחקים. רואה באמצעות הריח מראות נפלאים שאותם הייתה צובעת במעשי כפיה. אך כמו שאת חלומותיה אף אחד מלבדה לא ראה. כך גם את יצירי כפיה. זה לא הפריע לה. הדברים היחידים שהציקו לה היו צרכי הגוף הפיזי, הגשמי, שלה ושל אחרים. וכמה שרצתה להשעותם, לדחותם, לעוף בכנפיה, היה כובד צרכים אלה מושך אותה מטה, ולא יכלה להם.
ערב, עששית בוערת, בוהקת. שולחת אורה דרך הזגוגית המרוחה בפיח שלא נוקה היטב, הערב לפני ההדלקה. חתול רובץ בפינה, מחפש דבר מה לתפוש, הוא יודע שהוא חתול ולא משהו אחר. מתהפך על גבו ומגרד את שפמו. עש שמן מתקרב לאור הניגר מן העששית, כאילו מגדלור הקורא לו, גם הוא יודע שהוא עש הנמשך אל האור ואינו יכול להימנע מכך.
על התנור מתבשל תבשיל שהכינה לבעלה שיחזור. בוודאי שיחזור, כל ערב הוא חוזר. הוא יודע שהוא בעלה. ניחוח התבשיל נישא אל אפה, אל כנפיה הנעלמות, העוטות ברגעים אלה את הבית הקטן.
ידיה רצות על פני נול דמיוני, עולות ויורדות. רצות לצדדים. מוליכות את הבכייר ימינה ושמאלה. יוצרות שתי וערב קסום שרק היא רואה. רק היא חשה בבד הגולש אט-אט מן הנול אל הרצפה. ככל שמתקדמת המלאכה, גדל הסיפוק על פניה. כבר ימים רבים וחלומות רבים היא משקיעה ביצירה הזו. מרגישה שהיא חשובה. מאמינה שהערב, הלילה היא תסיים. גוונים ותתי גוונים נרקמים בעיניה תחת ידיה.
הדלת נפתחת, בעלה. כפוף מן המשא. עצים לתנור. מניח אותם בצד, דוחף גזע אחד לתוך האש. היא יודעת שהיא אש ולכן היא מחממת. ניגש אל אשתו הישובה, המניעה את ידיה. לא שואל לפשר המעשים. מכיר אותה. ימים רבים ראה אותה חוזרת על התנועות התמוהות. לפני... שאל, ניסה לדבר. היא סיפרה לו על פרפרים והוא לא הבין. קיבל את המעשים הלא מובנים. אהב אותה אז, הרגיש שעדיין אוהב אותה היום, אפילו יותר. כאילו אור קרן ממנה כאשר עשתה את שעשתה. כאילו זהרו שערותיה הארוכות. כאילו צעיף של חן עטף כתפיה. עיניה הרואות לא רואות הביעו רוך, אהבה. הוא אהב את מבטה המצועף שנכנס לו לתוך הנשמה וכאילו זיכך גם אותו.
בזמן שהאש לובתה, ולמרות שידיה לא פסקו מנוע, הרגיש צורך עז ונשק לה על מצחה. חייכה אליו. אך לא משום שהוא זה שלצידה. הבין. תמיד חייכה כשנשק לה. גם כשלא עסקה בעיסוק המוזר. ניגש אל התנור ומזג לצלחות את התבשיל. ערך את השולחן וחיכה לה. תומך את ראשו בשתי ידיו המונחות על השולחן והביט בה. הרגיש איך ליבו מתכווץ. כל פעם פעימה חדשה של התכווצות. רעידות לא נשלטות של ליבו. הערב ראה כי האור בעיניה רב יותר. הצעיף שעטף אותה זהר משום מה. למרות שהאור מהעששית לא היה כה חזק. כאילו אור פנימי שקרן מאשתו האיר את שערותיה, פלש ממנה החוצה והצעיף לא יכול היה לשמש לאור כגבול.
תנועות אחרונות. היא מסיימת. יצירה זו, הרגישה, היא היצירה שחיכתה לה מאז שכנפיים צמחו לה. חוט ירוק נשזר באדום וצהוב בכחול. ועיגולי הצבע רקדו על פני הבד. מושלם. הורידה את ידיה אל מסגרת הנול, פרקה את התפסים ואספה בידיה את הבד שיצרה. וכשהבד נזל אל הרצפה, שמה לב אל בעלה המחכה. ראתה את עיניו נפתחות לרווחה, מתמקדות בידיה. הסתכלה בהן. הרגישה לפתע את הכובד המושך אותן מטה. הביטה בידיים וראתה את הבד שיצרה והוא עוטף יצור קטן, תינוק. הבינה שגם בעלה רואה את הבד. שומע את הרך ההומה בשקט. הרגישה איך כנפיה ניתקות ממנה ומעופפות אל החלל כמו עפיפונים ללא חוט. וככל שהכנפים קלו, הרגישה את כובדה של היצירה שהביאה לעולם.
ניגש, חיבק אותה וטיפותיו נשרו על שערה. " מן הגולם יצא פרפר חדש אהובתי. בננו מושלם."
