בית חרושת
בערב ל"ג בעומר, עזוּב ד"ר גרשון בכסא הגלגלים, לבוש חליפת פשתן איטלקית בגווני שמנת , הולמת את עיני התהום שלו שבצבעי הטורקיז, פליטות מלחמה, עדות יחידה משנות ה-70. נעליו שחורות, מחודדות, עדיין מפרסמות את ניחוח הייצור, זוהרות מנברשות האולם המגונדר, משדיים מתגנבים, ממחשופים נוצצים, מצחקוקים יפים מלחיצות ידיים חמות, מטפיחות השכם המכאיבות, מאסתטיקת הנשיקות , ממעלות הצלזיוס של החיבוקים מכוסיות יין מתנגשות, מ"מה שלומך?" מהירים, מטבעות עשן המרשרשות "אושר."
אוחז בסיגרית "ווינסטון", זיפיו שזופים, מחפים על גוון הנחושת של עורו.
כאילו עסוק באווירה. מגניב אוזן לשיחת בנו הבכור עם גיסו לשעבר, מנהל חברת השקעות, בן 42, רווק, כזה שהזמן גומל לגנטיקה שלו בחסדים גדולים.
"שלום למר ברגר", קרא תומר לדודו המסורק היטב.
"אוהו, שלום לתומר צוקרמן, מה שלומנו?" השיב הדוד, מופתע למחצה.
"מצוין, ואתה?" השיב תומר ללא שהות, שוכח לרגע את טרדות בת זוגו הקנאית, שעות המשרד המתות, הבנליות שהביאה אותו לטיפול אצל ד"ר שופמן - פסיכולוגית קלינית מומחית לדיכאונות סמויים- מתעלם גם מעובדת אביו היתום שפגש לראשונה אחרי שלוש שנים וחצי.
"כשאתה מתעורר בבוקר והעיניים הראשונות שנפקחות מולך שייכות למלכת היופי של שנת 88', מה כבר יכול להיות רע? אה?" משחיל הדוד סטירה חברית על צווארו וצוחק ברעש מוגזם, מודע למאזינים הסבילים שברדיוסים הסמוכים.
"כן, נכון", משיב תומר בצחוק חסר אונים ובנימה הראויה להלצה רפויה, מנומסת, הולמת שיחות ביקורים מציצניות ותו לא.
ד"ר גרשון מכחכח בגרונו, מחייך חיוך המהתל בנו לחשוב שסודות הכור מאובטחים אצלו בבית הבליעה. לאחר שעוד דיאלוג, התאדה בשירות העתיד, נהרג על קידוש המשכיות החיים, הוא מרכז את אוזניו לתדר האחורי המוגן במסעד המתכת של ויצ"ו.
"אויש כמה שאת נראית נפלא הערב, מוגזם כמה שאת יפה, פשוט מוגזם", מהללת חמתו של ד"ר גרשון את אחייניתה בת ה-39, רותי.
"זו את שמוגזמת, פרידה, את והשבחים שלך. אין צורך להפליג במחמאות שאין להן יסוד במציאות. זה פשע מה שאת עושה, חטא על עוון. עוון המראה שלי. כולנו יודעים שהמושג יופי לא יכול להלום את המראה שלי, בטח לא כזה שאפשר לכנות אותו מוגזם. השדיים שלי כבר לא מזדקפים, גם לא מול גברים אמפתים. גם אף אחד כבר לא רואה לנכון לקרוא להם 'שדיים', הם מסתפקים ב 'ציצים' ", אמרה רותי מחזקת את נאומיה האישיים.
"תפסיקי כבר טמבלית, עם הצניעות האומללה הזו. מה שלום חיימק'ה? איך בעבודה, טוב לו? הוא מרוצה? איזה יופי של עבודה הוא השיג, הוא תמיד היה מוצלח כזה. אף פעם הוא לא מאכזב. זו בטח גאווה גדולה להיות אישה של בעל כזה, אה?"
התמוגגה החמה על חיימק'ה.
רותי בוהה בנעליים של דודתה המשובצות אבנים דמויות יהלום , זורחות, מכאיבות לעיניים, כאלה העשויות להגדיל את המספר האופטי של משקפיה, שלא לומר הסדק הגובל בין שדיה, פורע בדיסקרטיות של שאר האיברים.
"כן", היא נאנחת בלחש, מיואשת מהשיח הקטן הזה, המצומצם למדי, המתיש בדלותו. עודנה בוהה בנעלי העקב של דודתה וממשיכה,"שיחקתי אותה", כמו שאומרים בדור שלנו. היא אינה בטוחה איזה גוון קול רצתה לשוות לתשובתה.
"טוב", מפטירה הדודה,שונאת קמעה את רותי על הרשלנות וקיפוח הדיאלוג בידיה שלה. על כך שאינה מראה נכונות להציל את השיח החביב ששרד חמש דקות משביעות רצון. על החורבן שהיא ממיטה בזדון או באדישות האכזרית ממנו כפליים.
מתעמלת בשנאתה, מטפחת את השקט, משתפת עימה פעולה בשתיקתה ונכנעת בטוב ליבה.
"איזה יופי לנו. כיף לשמוע. את עדיין מנהלת שם בחברה ההיא של המיליונרים? תאמיני לי, את גדולה מהחיים, את! אמא שלך לא מפסיקה לדבר עלייך בכל הזדמנות אפשרית. אוהו, איך שהיא משוויצה בך. טוב במה עוד נשאר לה להתגאות בגיל הזה? אַת הנחת שלה, בחיי", סיימה הדודה את המערכה הראשונה מתוך אוטוסטרדה טקסית של המחזה המשונן על פה בעובי חניכיה. דואגת לא להזניח לא טעם ולא נימה ממנו."כן, ככה אומרים. מנהלת את המיליונרים? ככה היא קוראת לזה? נו שיהיה, אם זה עושה לכן טוב. אם תמותו יותר מאושרות בזכות זה, אז סיימתי את תפקידי בעולם. 'אין כמו משפחה', את זה את בטח יודעת", השיבה לה רותי בתבוסה מושכלת.
"את כזו טיפשונת, רותק'ה. לא השתנית, היית ונשארת אותו דבר מאז שאת ילדה. אוי'ש איזה בדיחות יש לך, תמיד היית מצחיקה כזו, שובבה אחת", צחקה דודתה צחוק מחושב, שלושה גלגולי צחוק, מונוטוניים בסולם דו. כמו כשהיא צופה בסדרה הקומית המשודרת בערוץ החיים היפים בשעה 17:00 אחה"צ, כמו עם נכדיה המשוויצים במילים חדשות שלמדו, כמו לשמע בדיחות בעלה בן ה-79, כמו בְּדיוני חדר המדרגות עם חברתה הטובה ביותר עדנה, בבתי הקפה השכונתיים בשעה 11:00 בבוקר, כמו עם כלותיה היפות, המשגשגות, כמו כשהיא קוראת רומנים ארוכים בשבתות, לצד בעלה בסלון, כשהם לבדם, בתוך השקט הגדול.
צופה הדודה בנעמי, אמו של חתן השמחה, נפעמת מהזרקונים התלויים על המחוך הכחול, זורקת עצמה אל מופע חדש, שכחה לקוד קידה לרותק'ה, להאזין לאפילוג של שלומה, קטעה את שלב התודות בדרכה כבר ל"שמחו'ש יפה שלי", מברכת הדודה את נעמי, מתבלבלת, מרוכזת כבר בבת השיח השלישית שתכננה לעצמה להערב.
בינתיים, מתנועע ד"ר גרשון באי נוחות בתוך כסא הגלגלים, מצית את הסיגריה השלישית שבמשך שתי השיחות האחרונות. צוחק בקולו המחוספס, המנוסה, הנבון, המסתודד עם דימיונותיו. משועשע מקומדיית הטעויות שהאזין לה ברצינות מכובדת, מתנחם בהן על בדידותו החדשה. עריריות שפקדה אותו בשלוש וחצי השנים האחרונות, ואולי בעצם לא. אולי היא הייתה שם כבר הרבה לפני, אולי היא החלה בכלל ב7 לאוקטובר 1973.
ניגש לאחל לבתו, כלת השמחה, את ברכותיו, לרגל חתימתה על ברית הנישואים, לאחר 25 שנות רווקות. יפָה, כפי שמעולם לא העלה על דעתו שתרָאה. שִחְזרָה לו בנוכחותה את ימי אבהותו הטריים, אז כשעוד לא הספיק להתפכח, כשנשמר מניסיון החיים, התגונן מפני העתידות שיחלפו אותו, הם שלא בוששו להגיע.
נוכחותה של רותי הגביהה את תהום הנשייה של אביה, דלתה עבורו את זיכרונות העבר שלו, תמונות בשחור לבן, שנים ישנות, תאריכים עתיקים, הניחה את הביוגרפיה שלו ליד, סמוך לאוזניו ומול הפנים.
בשמלת כלה מצוחצחת, זר פרחים בצבעי פלסטיק צבעוני, שקרי לתפארת, ניגשה אל אביה שלובת ידיים עם מועמדה לאספקת האושר, גלעד.
ד"ר גרשון הביט בה מגיעה מקבלת הפנים, מנמיכה עיניים, מבוישת, כאילו מסגירה עצמה לרשויות. הזרת והקמיצה של ידו הימנית החלו לרעוד, כהרגלן במעמד של געגוע המתקרב אל קיצו, לאחר שלוש שנים של לילות געגועים, ובקרי געגועים, ושעות צהריים ובין ערביים של געגועים, ודקות ושניות של געגועים. געגוע לילדים שהתגעגעו פעם, שהזדקקו, לאישה שהמתינה באהבה, לחיבוקים שרצים אליך, לאוהבים בלתי תלויים בדבר, למשפחה ללא תנאי השתתפות. געגוע, להיות חשוב וחיוני, שימושי, געגוע להיות שוב, אבא של מישהו.
העיניים של ד"ר גרשון, נצרבו כאילו מראות של שנים נתקעו בתוך הזכרון הויזואלי, זה הקרוי עין. "הי אבא", ברכה אותו בת הזקונים שלו בפנים מנוטרלות, מנועות ממבע. כל המילים שבתו בפיו, נחנקו. אימץ את ידו השמאלית, רוטטת, מתקשה ללטף את תלתליה האדומים, ניצולי עידן התוֹם שלה. אותם תלתלים נושאים עמם את ניחוח החמצן של הילדות, נקי מחיידקי הפה, מזוקק ממכאובים משפחתיים, אהוב.
"טוב שבאת. אם תרצה יש פה אוכל בעמדות, ושתייה כמו שאתה אוהב. תצליח לטפס עם הגלגלים את שלוש המדרגות ששם, אלו שמובילות למזנון? לא תהייה לך בעיה נכון? אתה כבר בטח מיומן. איך אתה מרגיש? אתה נראה ממש טוב, עם החליפה האיטלקית הזו, והצבע מחמיא לך מאוד. רואים שטוב לך, לפי העיניים, הן נוצצות, נהדר. אני שמחה לדעת. טוב, אז אני צריכה להמשיך לומר שלום לשאר האורחים", החזיקה את ידו למספר שניות, קצרות מידי לטעמו, מסויגות, תרבותיות.
"מה שלומך טלינק'ה שלי? מה שלומך כבר, תגידי קצת ", רועד, מזדקן, שאל ד"ר גרשון את התינוקת של שנת 79', טלינק'ה.
"בסדר גמור, מתחתנים אתה יודע. אז מאושרים, לא?" משיבה לו במהירות תשובה מזדרזת.
"כן". משתהה, משתעל, מוציא את ממחטתו, איטי, במחוות גוף מעוכבות, מקנח את עיניו ואפו. מה שמסב אי נוחות לרגליה של טלינק'ה, דרוכות להמשיך הלאה, לסגת מהסצנה הארוכה הזו. קצרת רוח, מרעידה טלינק'ה את ברכיה, מטולטלת.
ד"ר גרשון מסיים את טקס הניקיון וממשיך: "ככה צריך, להיות מאושרים. לקחת ממני לפחות משהו אחד", השתעל שוב. טלינק'ה נראתה סובלת, מבקשת את רשותו בדומייה עצבנית, לנטוש אותו לקראתם של הקרואים האחרים.
"טוב, אני ממשיכה. תודה שבאת, נדבר כבר".
לא הספיקה להמתין לברכת אביה וכבר נמצאה מנשקת את החמות החדשה. קור נשב משם, מפסגת החיבוקים. חיבוק סגרירי איחד בין השתיים. ד"ר גרשון חיבק את עצמו, כרך את ידו השמאלית על זרועו הימנית, שפשף אותה מפני הרוח הגבית שתקפה אותו בעורפו וידיו.
שלושת ילדיו ואשתו דאז נעמדו תחת החופה האדומה, עשויה קטיפה, מקושטת ביונים וסמלי שלום ושושנים לבנות ואדומות. ברקע מתנגן "זמר אהבה לים" של סשה ארגוב, השיר האהוב על טלינק'ה ועל אביה. עם או בלי ידיעתה, היה זה ההמנון שליווה אותם לברית העולם שלה.
הזוג הצעיר פסע על מרבד הקטיפה הלבן, מגונדר בפרחים יבשים שקמלו והקשיחו, הודות לזמן הרב שכבר אבד. פרחים ריחניים, מריכוזי מי הוורדים שהותזו עליהם במותם, תלויים הפוכים במרפסות הייבוש.
מצית את הסיגריה השישית הערב, אוחז אותה בידו השמאלית. הקמיצה והזרת של ידו הימנית מקפידות עוד לרעוד, מאיצות את הקצב, פרנואידיות. כולם המתינו שם, תחת קורה אחת של בד. טלינק'ה מצטרפת אליהם, אוחזת בזר הפרחים המפוחלץ, בצבעי ורוד סגול וכחול של הים.
"לא הייה מקום לכסא הגלגלים?" הביט בו אביה של גרושתו, סבא של טלינק'ה, בחיוך מבלבל, מתעה.
"זה בטח הייה מפריע לחתן להרים לכלה את ההינומה, לשבור את הכוס, להתחבק. זה בכלל היה עשוי להפריע מאוד לכולם להתחבק, להתאחד עם הגוף, אתה יודע, כמו שמתנשקים בחתונות, חזק כזה עם התלהבות של פעם בחיים. כאילו שזה החיבוק האחרון של כולנו".
טלינק'ה ביקשה מגלעד לחלוק עימה עיתות של אושר ועוני בריאות וחולי. נשברה כוס. רעש של מגעים צפופים וצחקוקים מהירים.
"עוד הסכם נגמר, עוד ברית נחתמה, עוד מוות ממתין להפריד אהבה", סיכם סבא של טלינק'ה.
מגלגל את עצמו אל פתח היציאה, מתנגש במבטה המלוכסן של זו שהמוות לא הפריד ביניהם, אלא מגיפות אחרות. היא ששכחה איך נהוג לאהוב אותו ובאיזו מידה, עם איזו כמות של רגש, ובאיזו גרסה. היא ששיננה פעם מילות אהבה של בוקר וערב, היא שלמדה כיצד לחבק אותו ועיצבה לו זווית מיוחדת בגופה.
היא ששכחה איך צריך להביט בו.
זרה, כמעט אלמונית, ניגשה אליו.
"קח שיהיה לך למזכרת", העניקה לו את הכתובּה.
"כנראה שאזדקק לזה", שתק, השתעל שוב. הפעם התכונן עם ממחטה בכיס החיצוני של ז'קט הפשתן, נגישה בצדו השמאלי של החזה. מזדרז להוציא, מתאמן במיומנויות השליפה.
"אני באמת זקוק לתזכורת."
"אתה לא נראה טוב. אני חושבת שזה שוב עומד להתפרץ לך. אני חושבת שכדאי שתלך עכשיו, שזה לא יהרוס את השמחה של טלינק'ה. הבת שלי סבלה מספיק מהצרות האישיות שלך. כולנו בעצם".
"את בודאי רואה שאני חוגג מהר הערב הזה. שמרי עליהם". מביט במעגל הריקודים המשפחתי המצומצם, סוגרים חזק, לא מאפשרים ליתר המוזמנים להצטרף, אוהבים מאוד.
"כמו שאני מכיר אותך, את לא טובה בשמירה על מזכרות".
יוצא את אולם השמחות.
פותח את דלת המכונית המותאמת לצרכיו. מטפס על המדרגות המשופעות שנפתחו, סוגר את כסא הגלגלים, מאכסן אותן לידו, עד שיצטרך אותם שוב, בזמן הקרוב.
תמרות עשן צובעות את העיר בלבן מלוכלך. כיכר העיר עולה באש, ולהבות משתלטות על אדמות עקרות, ממלאות את מקומו של האוויר, שפעם, עד לא מזמן, נכח פה. שמחת ילדים וגיצים של מרד הסטורי מרכזים אושר של קבוצות אנשים.
ערב ל"ג בעומר. ריחות ולא של חג, ריחות פרטיים ואש אישית מאוד בסלון ביתו של הד"ר.
נשכב על כורסתו המתנדנדת. כבוי מול מסך טלוויזיה דולק, שם אנשים צוחקים. רוצה להירדם לצד דיבור ורעש והמיה של טוב. לזכור את המוסיקה של הצחוק, פנים שמחייכים, דציבלים של אושר סתמי, רדוד לא נבון, כזה המשודר מאנטנות.
נרדם.
