הזמן חמקמק מכל. רואֳה אותו רץ וצוחק, מתבונן מעבר לכתפו, משפט נזרק מפיו במרוצתו, מתגלגל כהד ארוך, אותי איש לא יתפוס.
ארבעים שנה. הגוף יודע, הנשמה מבינה, אך הדעת לא רוצה לדעת, כבר חלפו ארבעים שנה.
הזכרון שקע והתעמעמם. מטבעו מוחק לא רצוי, מאדיר רצוי, ממלא חוסרים. התמזגות אל תוך געגועים. לעתים רחוקות עולה וצף לרגעים ספורים, מציף בגעגועים, חוזר נרפה, שוקע למקומו.
האם זו הדמות שדימתה לאחר, ריחו של דשא קצוץ, ריחם של רגבים חומים שהגשם הספיג בבואו, יחור שהכינה, אותו סרט, ישן נושן, שירים שאצרה, מעוררי זכרונות, מציפי געגועים, פורטים בתוכה על אותו מיתר יחיד, מיוחד, בודד, מיתר הלב. דברים קטנים מעוררים, מובילים למקומות אחרים.
דימתה לפגוש כל אחד ואחד מהם באקראי. ברחוב. אולי בהפסקה באולם התיאטרון, על יד המזנון. או אולי כשתִפנה, אחרי שהמטבע שהשליכה ל"פונטנה די טרוי" (באר המשאלות) ברומא, צלל ושקע, עיניה תָבטנה לרגע בדמות למולה, תעצור בפתאומיות, במופתעות, תקרא בקול גדול: יוואאאוו, אני לא מאמינה, דווקא כאן, סוף סוף, תתנשף מרוגשת, התגעגעתי כל כך.
אף פעם זה לא קרה. לא כך.
בבת-אחת, פרצו מתוכה השבוע תהיות ושאלות רבות. החיים, היא חושבת בדיעבד, הדחיקו אותם מתודעתה. וטוב שכך, שהרי החיים כך או כך זימנו לה אינספור תהיות ושאלות, תופסים מקומם.
חנה חיכתה לה בדירה ששכרה ב'אנדרומדה'. הגיעה בדיוק בזמן למתחם. בנין 8 דירה 2. לקח לה קצת זמן. מבולבלת עלתה, ירדה, הפלאפון עזר. חנה פתחה את הדלת וקראה: איפה את?! וצחקה כשהגיחה מעבר לפינה: אאההההה, זאת את! חשבתי כך.
בטלפון חנה נשמעה זחוחה כשהתקשרה אליה. רינה?! אני לא זוכרת. זוכרת את השם, אבל לא יותר. ניסתה להזכיר לה, גם את מפגשן האקראי בתחנה המרכזית הישנה. קצת נעלבה כשלא זכרה.
היתה רינה אחת שהיתה נורא יפה, זו את?, שאלה חנה בטלפון ונשמעה מהורהרת.
במבט מהיר היא מבחינה, חנה נראית כמעט אותו דבר. השפתיים החושניות אותן זכרה, צבע השיער קצת השתנה, מגוון, קארה חלק ופוני. אפילו עדשות משקפיה נותרו כהות, כאז. היא פורשת זרועות ומחבקת את חנה אל לבה בשמחה, כן, זו אני, עונה בחיוך ובַלב מתרגשת, מבויישת במבוכתה.
בואי, בואי, תיכנסי, עופר כבר כאן, חנה אומרת. היא נכנסת לדירה פנימה, עופר מתרומם, הכסא גונח מאחוריו, הוא גבוה, עיניו הקטנות כחולות כהות, עור רפוי בפנים שזופות, בלורית דקיקה צבועה טבעי מעטרת את ראשו, מושיט לה יד בחיוך. הֵיי, מחייכת לעומתו ולוחצת את ידו בחוזקה, אני רינה, נעים מאד, מצטערת, אבל אני לא זוכרת אותך.
כן, את כמובן צודקת, משיב עופר, אני הגעתי אחרי שאת עזבת. חוזר ומתיישב, לוגם מכוס המים לפניו.
שבי, שבי, חנה אומרת, תשתי משהו? שואלת ומסתכלת בעופר, יש לנו זמן, מתי צריך להיות שם?
אמממ.. אומר עופר ומתבונן בשעונו.
זה בסדר, אסתפק בכוס מים קרים. צריך להיות בכנס החל מהשעה חמש, עונה רינה ומתבוננת סביבה. המטבח פתוח, גוונים חומים, פינת ישיבה, חדר סלון בגודל סביר, זגוגיותיו הגדולות פונות אל עבר גינת הבית, שום דבר מרשים במיוחד. חנה מושיטה לעברה צלחת ובה עוגיות דקיקות, פירות יבשים משובצים בתוכם. רינה אוחזת באחד, וחנה שואלת, מה אתך, תגידי, את נשואה?.
כן, בטח, רינה עונה.
חנה מסתכלת על עופר וצוחקת, למה את צוחקת? שואלת רינה בחיוך,
כי אפשר לומר שאת לא נורמלית, היום כבר כמעט כולם גרושים, עופר מצטחק לעומתה ומהנהן.
באחת משיחות הטלפון טרום הפגישה סיפרה לה חנה, 10 שנים הייתי נשואה, 10 שנים חייתי עם גבר ו- 10 שנים אני חיה בארה"ב עם בן-זוגי הנוכחי. רינה מחייכת אליה , עצוב, היא חושבת ומרימה את עיניה אל חנה, את יודעת חנה, היא מתוודה, ככל שהתקרב המפגש עלו בי שאלות שלא שאלתי מעולם, נורא מעניין אותי לדעת למשל, למה כל אחד מאתנו הגיע לפנימיה, אם מרצון. אני הרגשתי שאותי זרקו מהבית. חנה מחייכת ומוזגת לה מים, נדמה שאת עופר השאלה מקפיצה, הוא נעמד על רגליו דוחף שוב, מבלי משים, את הכסא עם אחורי ברכיו, כן, גם אותי, אומר בנהמה, אמא שלי התחתנה וזרקה אותי מהבית. הוא פוסע מספר צעדים, ממלא את ריאותיו אויר, ועומד מולן בעיניים רוויות במבע של כאב, את יודעת, הוא פונה לרינה, השואה, כל מה שעבר עליה, כל מה שקרה לה, מצאה גבר חדש, התחתנה אתו, קולו נחלש ומתגבר לסירוגין, הוא לא סבל אותי מהרגע הראשון, ממש שנא אותי החולירע, מתנשף בזעם, אז זרקו אותי לפנימיה. רינה מקשיבה לוידויו הזועם, חשה אמפטיה ומבוכה. נדמה לה לרגע כאילו מתמיד ציפה עופר לשאלה, להשתחרר בחברותא המתאימה, אני לא יכול לשכוח, לא יכול לסלוח, עופר מוסיף ומשתתק.
בינה לבין עצמה מהרהרת רינה, אם היה מעז ומספר זאת אז, כשהיו ילדים, כשהיה צורך להזהר על כל מילה היוצאת מן הפה. כל דבר שסיפרת, כל רגש או מחשבה שחלקת היה הופך מיד לנחלת הכלל. את נשבעת שלא תספרי לאף אחד, את מבטיחה?! בטח שכן! נשבעת, זה ישאר רק ביני ובינך. היא זוכרת היטב את הצורך, את החרטה והפחד באים בעקבותיו, כל משפט שהוציאה מהפה סופר בלחש מפה לאוזן, ושוב מפה לאוזן, מוזן כצמח, גדל ומתרחב, מקבל נפח מסוג אחר, מסומן ומתוייג.
נזוז?, שואלת חנה. עופר מתעשת בחיוך נבוך. תגידו, זה בסדר מה שלבשתי, מתאים? שתי אצבעותיו אוחזות בבד מכנסיו, כך הכי נוח לי, ברמודה ונעלי ספורט, מוסיף ומתבונן בשתיהן. כמו ילד, חושבת רינה, הילד שבתוכו מרים ראש. הילד שבכולנו רוצה להרים ראש.
המכונית של עופר דוהרת אל תוך השער הראשי של כפר הנוער, חולפת בתוך שדרת עצי הזית. זוכר עופר, מצחקקת חנה, אז קראו לה שדירת האוהבים. המכונית מגיעה ונכנסת אל תוך דרך העפר ומטלטלת.
ארבעים שנה חלפו מהיום בו בעל-כורחה נשלחה מהבית לפנימיה. שבועיים לפני תחילת החופש הגדול, סיום שנת לימודיהם הראשונה, נשלחה מהפנימיה הביתה חזרה, בעל-כורחה, מסולקת בבושת-פנים. שנה בחייה של ילדה-נערה בסוף שנות הששים, רק בת 14. רק אפיזודות בודדות נותרו בזכרונה. מה היתה השפעת הגירוש על חייה מכאן ואילך. היא עוצמת את עיניה ומנסה להעלות בזכרונה עוד ועוד תמונות. מפה לשם היא נזכרת בפרטים קטנים, כה רחוקים, כמעט מטושטשים. מי יודע אנה היו פונים חייה אלמלא אותו לילה נורא, לאן היתה מובילה אותה הדרך לו היתה עושה אותה ביחד אתם, ארבע שנות לימוד, תעודת בגרות, יחד לגרעין נח"ל ולצבא. מי יודע היכן היה מקומה היום. עכשיו היא כאן. עשרות שנים חלפו מאז היתה כאן לאחרונה. הכל נראה כה דומה, כה שונה.
מכוניות זורמות פנימה, לפניהם, אחריהם. מרחוק נראים דוכנים עם סוככי שמש ירוקים, עשרות אנשים מתגודדים לפניהם. מה היא עושה כאן, למה באה, למה היא מצפה?. בפנים עגומות ועיניים דוקרות חזר ואמר לה בעלה, ספק שואל, ספק קובע, למה את הולכת לשם, מה יש לך עם האנשים האלה, מה לך ולהם, או שאולי את הולכת לפגוש את החבר שהיה לך שם?! אולי. אפילו היא אינה יכולה להסביר לעצמה את הצורך הזה, ולמה שתתאמץ להסביר לו, הרי כל מה שהוא רואה במוחו הם הפחדים שלו, האגו שלו תופס מקום נרחב ומשפיע עליה במישרין. למה היא בכלל צריכה לאפשר לו להמשיך ולהוסיף עוד על כל רגשות האשם שבמשך שנים נטע בה, חוזר ואומר, חבל שלא הכרתי אותך כשהיית בת 12.
הסדרן מורה לנהגים להחנות את הרכבים על קרקע חרושה ורגביה גסים. חנה שולפת רגל מן המכונית מסתכלת על הרגבים הגדולים ועל כפכפיה המוכספות ורוטנת, איך אני אלך כאן עם העקבים?.
אנשים מבוגרים כמוה שואלים מי היא, אה, נזכרים בה בחיוך, לוחצים את ידה. היא מתקשה לזכור חלק מהם, מחפשת אותו בעיניה. הנה, הוא עומד שם, גבוה, רחב, כרסו משתפלת, משקפיים וזקנקן שחור ודקיק מעטרים את פניו. היא יודעת איך הוא נראה היום, ראתה את תמונתו באתר, דרכו יצרה עמו קשר, הוא אינו יודע מה מראה היום. היא עומדת ומסתכלת עליו בציפיה, חיוך של הכרות מרוח על פניה, ממתינה לרגע שבו יתפסו עיניו את דמותה, את עיניה. חיים, חושבת, חיימק'ה, איזה איש נחמד. אם לא הוא, אולי לא הייתי מעזה להגיע לכאן. כל הרצון והגעגועים לא היו מצליחים לחבר אותה לכדי עשיה. אחר-כך, לנצח היתה מתחרטת על כך שלא הגיעה, היא יודעת. מבטו נתקל במבטה, הוא מחייך ומתקרב לעברה בעיניים שואלות, מי את?! תזכירי לי, ומיד נעצר הלום מולה, רינה?! רינה בן-עמי ושולח את זרועותיו הגדולות ומחבק אותה.
שטר של מאה שקלים חדשים מוחלף בתמורה למדבקה לבנה. היא מתבוננת במדבקה בפליאה, רינה בן-עמי 71, נכתב בה בטוש שחור ועבה, ומדביקה אותה על בד חולצתה, בצד הלב. עיניים בוהות בפניה ואחר במדבקה הלבנה על חולצתה, חיוך של הכרת עולה, לחיצות ידיים, חיבוקים, שאלות, תשובות. ההרגשה כה מוזרה. עשרות שנים לא היה שמה הישן בשימוש. מעולם לא היתה מעלה על דעתה שתשוב ותעשה בו שימוש ולו רק לשעות ספורות. כמעט לא זכרה מה משמותיה היה שם משפחתה כשלמדה כאן, אם היה זה שם לידתה, אותו שם שהתגלגל על לשונות חבריה בבית הספר היסודי בזלזול ובבוז, הופך לשם גנאי, או השם החדש, בן-עמי. זוכרת איך נשמה לרווחה כשהחליט אביה לעַברת את שם המשפחה. גם את החדש נשאה רק זמן קצר. עשרות בשנים היא מתהדרת בשם משפחתו המיוחד של בעלה.
חבורות חבורות הם נכנסים, עשרות, אולי מאות אנשים נכנסים דרך השער האחורי הגדול, אותו השער אליו שבו באותו לילה גורלי, שם בחשיכה המתין דניאל המדריך, נשען בכתפו על דלת הכניסה האחורית של הביתן, משלב רגליו בעומדו, וחולצתו הלבנה הבוהקת מכתימה את האפילה, מחלצת אנקת בהלה מפיה ומגבירה את דופק לבה המשתולל, זכרון אותו הכתם אשר גדע בבת-אחת את עתידה.
היא מהלכת לצד חנה, עופר וחיים בשביל המוביל אל המדשאה הגדולה, אל הביתנים בירכתיו. לאורך השביל מוצבים עמודים ומעליהם נישאים בזה אחר זה שלטים המספרים את סיפור בית הספר, כפר הנוער, על כל מחזוריו וחניכיו לאורך 55 שנות קיומו. מדי פעם מתעכבים וקוראים ביחד את הכתוב, עד שמגיעים למדשאה.
המדשאה הגדולה מקושטת וצבעונית. גושי בלונים צבעוניים נעים ברוח הקלה, מוסיקה מתנגנת ברקע. בירכתי המדשאה מתנשאת במה גבוהה וגדולה. מסכים לבנים מונחים על חלקה האחורי, זרקורים מאירים את זרי הפרחים, את פינת התזמורת, את עמודי המקרופונים. לפני הבמה מונחים שורות שורות ארוכות של כסאות פלסטיק לבנים. במרחבי הדשא מפוזרים שולחנות וכסאות לבנים, במרכז כל שולחן מונח שלט המורה על שנת סיום המחזור. בצדי המדשאה מוצבים שולחנות גדולים עמוסים בכיבוד, צלחות עם מיני מאפים, משקאות חמים וקרים, מהדוכן הבדוואי עולים ריחות ואדים.
מקום נכבד לו לכר הדשא בזכרונה, לריחו. מאז, בכל פעם שעוברת ליד גן שזה עתה הדשא בו אך נקצץ, עולה ריחו בחוטמה, לרגע קט היא עוצמת את עיניה, שבה ונושמת ריחו של זכרון מהול בריח הדשא של כנות.
בשבתות היו מגיעים ההורים לבקר. משפחות משפחות ישובות על העשב הירוק, אוכלים ממאכלי אמא, רמקולים גדולים נתלו מבעוד מועד, משמיעים בקול את השירים המדהימים של ימי נערותם, לעולם תזכור אותם, לעולם יתנגנו בה ברוך כה מסויים, לעולם יעירו בה געגועים עזים, השירים של 1967.
עוד ועוד אנשים מגיעים, רובם ללא בני-זוגם, כמוה. היא מבחינה, הנה פטרושקה, אותו היא זוכרת היטב, אין צורך להזכיר, קשה לה לשכוח את לשונו החדה כתער, הנה גדעון פוסע עם זוגתו, עכשיו היא כבר זוכרת אותו, כל כך דומה לנער השקט והנחמד שהכירה וזוכרת, והנה גיגי, הפסד לכדורסל הישראלי, איזה גובה. הם מתגודדים בחברותא, חולקים חוויות שלא חוותה אתם, שוב מציפה אותה תחושת זרות ממנה חששה כל כך, זו ההזדמנות, היא מציתה סיגריה ופוסעת לעבר חדר האוכל הריק, דלתו נעולה. היא מטפסת על גדר האבן הצמודה אליו, מצמידה פניה אל הזגוגית, מציצה פנימה ומנסה להעיר עוד מזכרונותיה האבודים, מעניין, אך מראהו אינו מעיר בה דבר, אחר היא ממשיכה ופוסעת בשלווה לעבר בית הספר, כשהיא נזכרת במורה למתמטיקה, המורה קלרה, אשתו של המנהל, אשה מבוגרת, קטנה, פניה כה קשות כאילו מעולם לא ידעו חיוך, כמה היתה מפחידה אותם, ראש הם לא העיזו להניע מצד אל צד בשיעורים שלה, וטובה, המורה טובה אשתו של אלי המורה לתנ"ך, לגמרי שונה מקלרה, אותה אף פעם לא תשכח. איפה היא, מה קורה אתה היום, בת כמה היא צריכה להיות היום, אם היא בכלל בחיים, בת שמונים?. בית הספר צבוע בגווני אפרסק עז מדי, דלתותיו אפורות. מקשה עליה להעלות בזכרונה את התמונות, רק באפלולית הכיתה היא נזכרת ואיך המורה טובה מעסיקה את כל הכיתה במשימה ורק אותה משחררת, מבקשת ממנה לכתוב לה בכנות ובפתיחות כל פרט מחייה. היא ממשיכה ופוסעת ומימין המדשאה מבחינה בתערוכה גדולה, התמונות והכיתוב מעליהם מספרים גם הם את סיפורו של המקום, תצלומים ישנים בשחור ולבן תלויים לכל האורך. היא מחפשת פנים מוכרות בין התמונות ואינה מוצאת, רק את חנה ועופר עומדים מול התמונות.
רינה חוזרת למדשאה ומחפשת פנים מוכרות. חיים מחייך אליה, לאן נעלמת? הוא שואל. איפה יוני, חדווה, סאלי, סימה, היא שואלת בתשובה, מה, אף אחד מהם לא הגיע עד עכשיו, דווקא הם, אני כל כך רוצה לפגוש אותם. הוא מושך בכתפיו, לא, לא ראיתי אף אחד מהם. תגיד חיים, מה עם המורה טובה, הצלחתם לאתר אותה ואת בעלה? אני לא יודע, באמת, משיב לה חיים ומסתובב לאחור כשיד עליזה טופחת על גבו, היי, עמי!!! זוכרת את עמי, רינה? עמי, זו רינה, רינה בן עמי, זוכר?. רינה כמעט מגחכת בפניו למשמע השאלה, אם אני זוכרת אותו, היא חוזרת בלבה פנימה ומסתכלת בעיניו של עמי בחיוך. הוא נפנה אליה ומחבק אותה וחיוכו כה מוכר. לנגד עיניה עולים מתוך פניו של האיש הזה, זר ומוכר כאחד, פניו של הנער שכה אהבה. היא יכולה לראות כמעט בבירור את חיוכו מתפשט לכל עבר בפניו. את עיניו החומות והבורקות. את שיערו בגוון חום בהיר זהוב, מתתלתל בקצוותיו, את שפתיו הבשרניות ונשיקותיו התאוותניות, אפילו את האוזניים הגדולות היא זוכרת, היא לופתת אותו בחיבוק, חשה את לחיו החמה על לחיה ומנשקת אותה. אם היה בעלה בא אתה לא היתה מעזה. היתה נרתעת לאחור במבוכה, מחמת מבטו ורגשותיו, מושיטה רק את ידה. חברים מתקרבים, מקיפים את עמי בשמחה, היא מתרחקת ומביטה בו וחוזרת אחור בדמיונה.
לכל אורך השנה, בכל יום שישי היו בורחים חבורות נערים ונערות מהפנימיה למסיבות, בגן יבנה, בחצור, בסביבה. היו מי שניסו בכל פעם לשכנע אותה להצטרף אליהם. תמיד סירבה, אף פעם לא רצתה, פחדה. באותו שבוע יצא החבר שלה עמי הביתה לגבעתיים או שאולי היה זה ברמת-גן. היא ביקשה ממנו שוב ושוב, התחננה לפניו, אל תיסע, תשאר אתי בשבת, שבוע הבא ניסע יחד הביתה. הוא לא הסכים ונסע. היא נעלבה עד עמקי נשמתה, ישבה בחדר שעות ובכתה. מישהו, היא אינה זוכרת אפילו מי, שכנע אותה להצטרף למסיבה באותו יום שישי. היא כל כך כעסה על עמי עד ששכחה את כל פחדיה כולם וחשבה, שירגיש מה שאני מרגישה, שיכעס על שהלכתי אתם, שיצאתי לבלות. בלילה יצאו כולם והיא הצטרפה. מישהו הביא טרקטור עם פלטפורמה, רק אחר-כך התברר שגנב אותו. הם התיישבו על הפלטפורמה ונסעו למסיבה, אבל היא לא נהנתה, ישבה בצד ולא רצתה לרקוד עם אף אחד, כל הערב רק עמי היה במחשבותיה, הכעסים התערבבו בגעגועים. היא החלה לנדנד שם לכולם, לבקש שיחזרו כבר הביתה לפנימיה, בדרך התקלקל הטרקטור. הם נאלצו לנטוש אותו בשעת לילה מאוחרת וחזרו ברגל את כל הדרך הארוכה והמתישה שהתארכה כפל כפליים בשל השעה.
כשנכנסו בשער חיכה להם דניאל עם חולצתו הלבנה בוהקת באפילה.
בבוקר יום ראשון נצטוו לארוז את חפציהם וסולקו הביתה לצמיתות. המטפלת רבקה לקחה אותה ואת מיכל והחזירה אותן הביתה לתל-אביב.
החדר מול הכניסה לביתן. דלתו פתוחה לרווחה. היא נוקשת באצבעה ושואלת: אפשר להכנס?
בטח, עונים לה במקהלה דיס-הרמונית ארבעה נערים שחורים, ישובים פזורים על שתיים מהמיטות ומסתכלים בה בסקרנות.
חייכה: זה היה פעם החדר שלי, חדר 3, לפני הרבה מאד שנים. אפשר להסתכל?
נכון היו לכם פעם ארונות קטנים ליד כל מיטה? שואל נער ומצביע בידו על הרווח בין המיטות.
נכון, נדמה לי, וניגשת אל החלון הגדול, מסורג ומרושת, אצלנו לא היו סורגים, זה נראה חנוק. על האדן הזה הייתי מתיישבת כל יום בצהריים, מקשיבה לבחור ששכחתי את שמו מהכיתה המקבילה. היה עומד על החלון בביתן ממול ומתאמן בנגינה, החצוצרה שלו היתה מתנוצצת כאילו היתה זהב טהור. אתם עוד קמים בחמש וחצי ורצים אחרי הרחצה והצחצוח לשטוף את החדרים?!
מה פתאום, עונה נער שוקולדה יפה עיניים, מה, אתם שטפתם כל יום?!
צחקה, בטח, כל בוקר תורנות ומסדר. היא בוחנת את מיטותיהם. בכל מיטה מצעים בגוונים שונים. אצלנו היו, אני עוד זוכרת היטב כיסויים תואמים בצבע לימון בהיר עם פסים תכולים עדינים. את המצעים היינו חייבות למתוח היטב ובקצה המיטה לקפל אותם לצורת גליל, היא נאנחת, רבקה המטפלת היתה מגיעה כמו שעון לבדוק שהכל נעשה כמו שצריך, ממש כמו בצבא, כל אחת מאתנו עומדת ליד מיטתה ורבקה עוברת ובודקת ורק אז משחררת אותנו לארוחת הבוקר.
טקס סיום כיתה ח' היה מרגש. התעודה הרבה פחות. אבא החליט שתלמד ב"פיטמן", בו תרכוש מקצוע. אחרי שרשם, ערב לפני תחילת שנת הלימודים החליט מחדש והודיע לה כי תלמד בבית ספר חקלאי בתנאי פנימיה. שבוע אחרי תחילת הלימודים אמא הכינה לה מזודה קטנה, אדומה ומשובצת, ארזה את בגדיה, צירפה מתנה, תיק חדש מרובע ושחור עם מנעול ושתי מפתחות זעירים ומוזהבים משתלשלים. תוכלי להשתמש בו לכלי רחצה, אמרה אמא. הקשיבה, לא אמרה אף מילה, מילים היו מיותרות, מהכוון שלה הדלת תמיד נעולה. בבוקר כשנפרדו אמא אמרה, אל תדאגי, פעם בשבועיים שלושה תחזרי הביתה לשבת, אמא נראתה מעט עצובה. אבא לקח את המזוודה בידו, בואי ניסע, פקד, תכנסי לסירה של האופנוע, תחזיקי טוב טוב את המזוודה שלא תעוף לך מהידיים. כל הדרך שתקה. רוח חדה צלפה בפניה, הדרך ארוכה, האופנוע דוהר ומטרטר לכל אורכה. מגרשים אותי מהבית, חשבה. לא היתה בה פליאה. את כאב הפגיעה הנוראה של הגירוש מהבית, לא ידעה איך למדה לאבד, ככל כאב אחר שספגה. על פניהם חולפים במהירות מרחבי שדות, כותנה, חמניות, פה ושם שדות חרושים, כמה בתים בודדים. חוצים ערים קטנות אותם רואה לראשונה, נס-ציונה, ראשון-לציון, רחובות, גדרה.
אחרי גדרה אבא מפנה את האופנוע לכביש גדול בצד ימין. אשדוד, נכתב על שלט גדול ועליו מצוייר חץ. אבא ממשיך ונוהג את האופנוע עוד מעט, עוצר באמצע הכביש, ממתין שיתרוקן מהמכונית הבאות ממול, מפנה את האופנוע לעבר שער גדול שמעליו תלוי שלט, בית הספר החקלאי כנות, נכנס דרכו וממשיך אל תוך שדרת עצי זית ארוכה ולצדיה עצי פרי ירוקים משמשים כתפאורה. דקות ספורות חולפות, אבא מדומם את האופנוע ליד בנין המזכירות, היא קמה ויוצאת מהסירה, המזוודה האדומה בידה והולכת אחריו.
אבא הלך, עזב אותה כאן לבד. אשה קטנה בשיער בהיר קצר נכנסת והולכת לקראתה, בפניה הרכות נוצצות ומחייכות זוג עיניים כחולות כמו בריכות ביום קיץ חם. שלום, את רינה? ומבלי להמתין לתשובתה ממשיכה, אני רבקה, אם הבית שלך, המטפלת, בואי, אקח אותך לחדר שלך.
אליפים, בטיח'ים, ג'מילים, דליתים. בחיים לא שמעה על כינויים כאלה. כל כך הרבה דברים להתרגל. בנים ובנות ישנים בביתן אחד. ארבע שותפות בחדר. חצי יום לומדים חצי יום עובדים, בשדות, במשתלה, בבוסתן, במטבח. האנשים, הנערים והנערות החדשים, והמקום, כה שונה מכל מה שהכירה בחייה הקצרים, שם, בעיר בעיקר אבן מקיפה את הכל מסביב, בנינים, גדרות, אספלט, הצמחיה כה מועטה, בכנות היא מוקפת עתה בכרי דשא נרחבים, שדות, עצים וצמחים בכל פינה.
למן ההתחלה היתה קשה לה ההתאקלמות למקום החדש שהיה כה פתאומי בחייה. לפנימיה הגיעה באיחור, שבוע אחרי תחילת הלימודים וכבר התהוו חברויות והיא התקשתה למצוא את מקומה בנקל.
בחדר האוכל, כבר ביום הראשון בו שובצה לעבודה, הספיקו כמה 'דליתים' לעשות ממנה צחוק, איך התביישה, תביאי לנו 'מרק ואקום' ביקשו, והיא מיהרה אל המטבח למלא את מבוקשם. הטבחית פרצה בצחוק רועם כשניגשה אליה בתמימות וביקשה את המרק, מהמטבח ראתה את ה'דליתים' מצביעים עליה וצוחקים. פרצה בבכי מר.
לארוחת ערב שבת בחדר-האוכל לבשה חולצה לבנה חגיגית ואת החצאית שכה אהבה, חצאית הפליסה האדומה שאמא קנתה לה בדיזנגוף בחנות יוקרתית עם התלושים שקיבלה ממר אמיתי. בחדר האוכל הסתכלו עליה כולם, בוחנים ומתלחששים. היא לא הבינה מה אומרים מבטיהם, אבל ידעה שאינם מבשרים טוב. רק אחר-כך אמרה לה אחת הבנות, הם חושבים שאת זולה, איך העזת ללבוש חצאית מעל הברך, איזו בושה ואיזו חרפה!
דניאל המדריך מפחיד אותה. הוא דומה למרגל מהסרט "שמונה בעקבות אחד", אותו זקן שחור, אותן עיניים קטנות ובולשות, כל הזמן בתנועה. היא נזכרת איך עמדה על השביל ממול הביתן ועישנה מסתירה את הסיגריה בכף ידה. מישהו רץ וצעק, תזהרי, דניאל מגיע והוא מריח לכולם את הפה. מפוחדת מחצה בשתי אצבעותיה את בדל הסיגריה הבוער, חונקת את צעקת הכאב שביקשה להתפרץ ודחפה עמוק לכיסה את הבדל. איך תספיק להפיג את הריח, חשבה בבהלה, עיניה נתקלו בשלולית בוץ שחורה, חצי גזר כתום ונגוס מושלך במרכזה, במהירות הסתכלה לצדדים מוודאה שאין עדים למעשיה, התכופפה והרימה את הגזר, מתעלמת מהבוץ שעטף אותו, דחסה אותו לפיה ולעסה במהירות, דוחסת עם לשונה עיסות לעוסות אל כל חלל הפה. רק שהריח יעלם, רק שיעלם, התפללה וירקה אותו בצד.
כה הרבה וכה מעט חוויות הספיקה לצבור בזמן המועט שחייתה בפנימיה, זכרונם טובל בעצב ובתחושת החמצה.
זוכרת את החדר הזה, חדר 12, שואל הרצל והחיוך הממזרי בעיניו מתפשט אל שפתיו כשהם עומדים במסדרון מול החדר שקירותיו הקדמיים הוסרו, הופכים אותו לחדר הסבה. רינה יודעת בדיוק למה חותר חיוכו, מתעלמת מכוונתו היא משיבה לו, בוודאי שאני זוכרת, החדר הכי גדול בביתן, החדר של רפי וגם שלך. אתה זוכר את ה'שמיכה' שעשו לו למסכן?, חשבו שהוא גנב, מכות רצח דפקו בו באמצע הלילה, כשהבן-אדם לגמרי ישן, עטפו אותו בשמיכה, קשרו בחבלים, והרביצו עוד, ועוד, ועוד. איך אני יכולה לשכוח? ביחוד אחרי שבאותו בוקר שמעתי צעקות מהמסדרון כשהתקרבתי ראיתי את רפי עומד צועק ובוכה מול רבקה, כולו נפוח מהמכות, ומסביבו מלא חניכים, כל כך כאב לי עליו, אבל פתאום כשרפי ראה אותי הוא התקרב אלי בעיניים מלאות שנאה, אלי שהייתי חברתו, שאהבתי אותו, ובכל כוחו נתן לי אגרוף ישר לאף. טונות של דם ירדו לי מהאף, שלא לדבר על הכאבים. אני עוד זוכרת איך לקחו אותי מיד לרחובות, לבית החולים. בסוף נדמה לי שהגנב היה דווקא זיתוני, נכון?! גם אותו העיפו מהפנימיה.
הטכס מסתיים, חברי המחזור שלה מתיישבים במעגל גדול ומעלים זכרונות. היא יושבת, מקשיבה בשקיקה לקולותיהם, לסיפוריהם, לחוויות אותם מעלים, חולקים, כשצוחקים היא צוחקת עמם. לאט לאט קמים, מדברים על הפגישה הבאה, מחבקים, טופחים על שכם, נפרדים ואומרים שלום, עוזבים והולכים בחזרה לשגרת חייהם.
בחצות הגיעו ליפו. כשירדה חנה מהרכב הזדרזה רינה וירדה מחבקת אותה ומודה לה על עזרתה וחברתה, אני מקוה שנשמור על קשר אמרה לחנה. חנה אמרה לילה טוב בחיוך, הסתובבה ונעלמה אל תוך החצר, עופר מניע את הרכב ומתעקש להביא אותה עד לביתה.
בין כל השאלות שנותרו ללא תשובות מתרגשת בה עתה אחת במיוחד. בחופש הגדול ציפתה לה הפתעה מרגשת, עמי הגיע במיוחד לבקר אותה והביא אתו את טל. היא היתה כה מאושרת, כה גאה בו, מיד לקחה אותו לשכונה והכירה להם את החברות שלה, אירית וטלי. היא הבחינה שהן מוקסמות משני הבנים, אבל לא ידעה עד כמה. רק זמן קצר אחרי חשה, הבינה שאיבדה את אהוב לבבה, גילתה שהמשיך להגיע ולבקר, אבל לא אותה. טלי, טלי השמנה, החברה שלה, טרחה וסיפרה לה על כך בשמחה, קורעת את לבה, פוערת בו פצע חדש. רק עתה עלה על דעתה, אולי משהו שם קרה, מה אם כל כך מצא חן בעיני טלי שהחליטה לעשות הכל כדי להפוך אותו לשלה, ואם כן, איך הטתה את לבו נגדה. אולי אף פעם לא תדע, אין בכך כל תועלת עבורה עתה, אולי עדיף שלא תדע.
כבר אחרי חצות. היא מטפסת במעלה המדרגות לביתה, חושבת על בעלה וילדיה, היא יודעת שהוא ממתין לה ער על הספה, ומברכת על מזלה.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
