אני מרגישה כאילו שאני האדם היחיד בכל המקום הענק הזה, כל כך שקט כאן, אין אף צליל של צעידה, אף צליל של צחוק, אף צליל של חיים. אני מסתכלת סביבי, לא רואה דבר חוץ מקירות לבנים, הכל כל כך ריק. הקירות בוהקים כל כך, שברגעים מסוימים נראה לי שהלובן שלהם מסנוור את עיניי. הכל כל כך שקט. אני מחליטה לשבור את האיזון שקיים פה, אני חייבת להוציא את הכל משיווי משקל. אני מתחילה לצעוק הכי חזק שמתאפשר לי, אני צועקת והרעש שאני יוצרת ממלא את המקום, עכשיו אני לא שומעת שום שקט, רק את עצמי, איך שקולי מעדעד בחלל הלבן הזה. אני נושכת בחוזקה את אצבעותיי, עד שאני רואה טיפות דם קטנות שמתחילות לנזול, אני לא מסתפקת בכך ומתחילה להטיח אגרופים חזקים בקירות הלבנים. מבעד לכאב, חיוך קטן מופיע על פניי, הקירות האלו כבר לא לבנים כל כך. עכשיו אני מוקפת בכתמים אדומים וצעקות חלולות. אני מסתכלת על הרצפה, היא נראית לי קרה כל כך והגוון האפור שלה גורם לי רק לרצות למות, אני נתקפת חרדה כשאני מבינה שאין לי לאן לברוח ממנה, אין פה על מה לעלות, אין פה על מה לטפס, אני חייבת להפריד את עצמי מהרצפה. אני פושטת את בגדיי מעליי, עד שלא נשאר עלי דבר ואני פורשת בזהירות את הבדים, כשרק קצוות אצבעותיי מקיימות מגע ישיר עם הרצפה. הצלחתי לכסות חלקיק קטן מהרצפה הקטלנית הזאת, עכשיו אני יכולה לעמוד ואפילו לשבת בבטחה, אבל זה לא מספיק. ריקבון המוות שלה צועק עליי מכל מקום. אני נזכרת בשיער שלי, הוא ארוך, יפה וכל כך שופע חיים. בתנועות ידיים מהירה אני תולשת את שערות ראשי וזורקת אותן ברחבי החדר, אני מסתובבת במקום כך שהשיער שלי יגיע לכל חלק ואני צוחקת בקול רעם, כי רק צחוק מנגד את המוות. אני קורסת על הבדים הפרושים, מוודאת שאף איבר גופי לא גלש מעבר לגבולותיהם. החדר הזה כבר לא מזכיר את החלל שהוא היה קודם, אני נמצאת בו, בכל חלק מחלקיו.
פתאום נראה לי שהקירות מתחילים להתקרב אליי, אני מתחילה לצרוח, פתאום אני שומעת דלת כלשהיא נפתחת בחוזקה, אני ממשיכה לצרוח, צעדים, קולות, ריחות, מראות ואני רק צורחת, מרימים אותי, אני רחוקה מרצפת המוות אבל עדיין צורחת, אוחזים בי בחוזקה, אני צורחת ובועטת ונושכת ויורקת וצורחת וצורחת וצורחת.
משהו חודר את עורי, ממלא את ורידי, אני כבר לא צורחת.
"היה לך עוד התקף", אומר לי בחור עם עיניים כחולות, או שאולי הן ירוקות, אני לא מבדילה כל כך דרך הערפל הזה,"חשבנו שהחדר יעזור לך, יתחיל תהליך של ריפוי. אך זה לא היה ככה, ההתקף היה קשה, שברת את כל אצבעותייך, תלשת כמעט את כל שיער ראשך, נשכת עמוקות את אחד מאנשי הצוות וחומר ההרדמה שנתנו לך מסוגל היה להרוג סוס. גברת את ממש לא בסדר, ואנחנו לא יודעים איך לעזור לך. ההתקפים שלך לא יגמרו, החרדות שלך לא יחלשו, גברת, אני מצטער, אבל נשאר רק פתרון אחד", אומר הבחור עם העיניים הכחולות, הירוקות או שבעצם בכלל הן שחורות, הוא אומר ומזריק לי עוד משהו.
עכשיו אני לא רואה שום עיניים בכלל.
אני מרגישה כאילו שאני האדם היחיד במקום הזה. מגרד לי האף אבל אני לא מסוגלת לקרב את ידי, הכל מסביבי שחור, אולי בעצם ירוק, אולי בעצם כחול, אני לא מצליחה אפילו להבין אם הסביבה משתנה או שהחושים שלי עדיין מעורפלים. אין פה כלום, אבל אני שומעת קולות, אני שומעת צעקות, אני שומעת דיבורים, אני לא האדם היחיד במקום הזה. האף שלי עדיין מגרד. העיניים שלי מתחילות להתרגל לסביבה, אני רואה חלונות עם סורגים, כמה ספות ישנות ומרקע טלוויזיה שעדיין משרד רק בשחור לבן. יש סביבי אנשים, מהאלו שרואים בסרטי אימה על בתי משוגעים ישנים, כאלו שמדברים לעצמם, חותכים את עצמם ואת ההורים שלהם, כאלו ששומעים קולות, שחושבים שקירות סוגרים עליהם, שתולשים את כל שיער ראשם, כאלו שבעצם
נותנים לי משהו לשתות, אני לא שואלת שאלות.
נראה לי שאני האדם היחיד במקום הזה.
כל הזכויות שמורות ©
