1. אדום! אדום! אדום! (פרק מתוך הרומן תחרות הסיפור)/רונן
"יודע אני במה את מהרהרת אמר קרקשתן אבל אין הדבר כך, לא ולא אדרבה, אמר קרקשתי, לו היה כן, כי אז יכול להיות כן, ולו כך היה כי אז כהיה כך: אבל הואיל ולא כך הוא אינו כן, דבר שבהגיון הוא" (אליסה בארץ המראה – לואיס קרול)
איך הגעתי לכאן? הייתה השאלה שהטרידה אותי. שאלה אחת שהיתה מורכבת ממאות שאלות קטנות יותר שכל אחת מהן מורכבת מאלפי שאלות פיצפוניות . מבוך שלם של שאלות שסיחרר אותי בפניות ושבילים עד אין קץ. כולן התרוצצו בראשי ללא מענה כעדר כבשים מבוהל. המלווה שלי ביקש שאני אשגיח עליהן כי הן מבלבלות אותו. מתלונן שהשאלות שלי מלחכות דעת במקום שהינו אסור למרעה. לטענתו, למרות שהוא דווקא יודע את התשובה, הוא לא יכול לספר לי. היא לא מרשה! קבע בפסקנות.
עשינו את דרכנו על קו המצוק. הייתה לי תחושה ברורה של עליה. המאמץ השפיע עליי עד שהתחלתי להתנשם בכבדות ולהזיע למרות שהייתי בכושר לא רע לפני שהגעתי לכאן. (שוב השאלה הזאת, ניסיתי להדחיק אותה, לא ידעתי מה קורה לשאלות בבית השאלות הסוררות וגם לא רציתי לדעת) המלווה שלי אמר לי להזהר למרות שלא היה לאן ליפול. יכולתי רק להתגלגל אחורה לנקודת המוצא. הנוף היה מוזר. עד כדי כך מוזר שגם המילה מוזר אינה עושה עמו צדק. חושי דיווחו כי יש כאן רק קדימה ואחורה, למעלה ולמטה ושאנחנו עושים דרכנו קדימה כלפי מעלה. יכולתי להשבע שאין ימינה ושמאלה. כשהכל מסביבך הוא דו מימדי אז אין צדדים. לא הבנתי איך אפשר ליפול. לא היה לאן. אבל מצד שני.
"אתה סותר את עצמך" אמר בגיחוך. "אם אין כאן צדדים אז איך יכול להיות מצד שני?"
התעלמתי! מצד שני, יכולתי להבחין בקווי הרכס של הרים נוספים ובמרחק בקווי המיתאר של העיר. העיר שכנה בנקודת המפגש בין שני קוים שסימלו הר. הנוף דמה מאוד לציורי הנוף שהייתי מצייר בכיתה א'. השמש ניצבה כל הזמן בפינה הימנית העליונה של שדה הראיה שלי. הדשא, אם זה היה דשא, צמח בקווים ישרים מתוך האדמה, בקבוצות קבוצות. פה ושם ליבלבו פרחים שטוחים בצבעים לא הגיוניים. עלי הכותרת שלהם (לכולם היו עלי כותרת) היו לא אחידים בגודלם. מרחוק הם נתנו אשליה של פרח תלת ממדי. כשקטפתי אחד מהם הוא פשוט נשבר. אחזתי בו בזהירות לא להידקר מהגבעול השבור בקו ממנו הוא היה מצוייר. לחלקם היו עלים המסודרים בסדר סימטרי משונה. לעיתים שלושה עלים, שניים משמאל ואחד מימין, ולעיתים העלים צמחו כזוג מאותה נקודת החיבור. מרחוק נראו ציפורים המרחפות מעל ההרים. מבט מעמיק יותר גילה כי הן אינן נעות. עומדות כקווים שחורים התלויים ללא תנועה באוויר. ענן של סוגריים. אינן יורדות או עולות או מניעות את כנפיהן. אשליית התנועה נבעה מהתנועה שלי לא שלהן.
"הן כן עפות."
"אבל הן לא. הן עומדות במקום"
"בדיוק! בכדי לעמוד במקום הן צריכות לעוף"
"אז איך הן מגיעות ממקום למקום?"
"הן עפות או שהן לא עפות. תלוי לאיפה הן לא צריכות להגיע"
"מה זאת אומרת לאן שהן לא צריכות להגיע? וחוץ מזה הכנפיים שלהן לא זזות"
"זה בדיוק הסימן שהן כן עפות. תמיד כשהן עפות הכנפיים שלהן זזות או לא זזות"
"אז איך אתה יודע מתי הן לא עפות"
"כשהן מגיעות לאן שהן לא רצו להגיע" ענה לי בתשובה ניצחת כאילו זה מובן וברור מאליו.
השיחה הזו היתה מוזרה גם באופן בו התנהלה. לא היו קולות ולא היו ריחות. ניסיתי להריח את עצמי מתחת לבית השחי. הריח שלי התקיים כאן לצערי והייתי בברור זקוק למקלחת. אבל שום ריח נוסף לא היה מורגש. גם הריח שלי לא השתלט על הסביבה. העולם היה פשוט נטול ריח. הוא גם היה נטול צלילים. קול צעדי על קו הקרקע היה אילם. מוחי כל הזמן התיגע באיבוד המידע הסותר ששלחו אליו חושי.
"איבוד זו המילה המתאימה. ככה מוצאים כאן מסקנות. עיבוד מידע זה דבר אחר ואסור על פי החוק"
"למה?"
"כי ככה מגיעים למסקנות"
"ולמה זה נגד החוק להגיע למסקנה. הרי זו הצורה שבה אנחנו חושבים"
"אני לא יכול לענות לך על השאלה הזו."
"אבל למה?"
"כי זה נגד החוק"
"זה נגד החוק לענות לי?"
"לא, זה נגד החוק לענות לך על השאלה הזו"
"מדוע דווקא היא"
"כי התשובה תוביל למסקנה ומסקנה היא נגד החוק"
"אבל הרגע אתה בעצמך עברת על החוק. כי הגעת למסקנה שאתה לא יכול לענות לי וגם הגעת למסקנה נוספת שלענות לי הוא נגד החוק. אז בעצם עברת על החוק פעמיים"
"לא ניתן לעבור על החוק על ידי המנעות מלעבור על החוק."
הוא הצליח לבלבל אותי.
"תשאל שאלה אחרת שלא קשורה לכלום"
"איך קוראים לך?"
"סיבה ותוצאה"
"קוראים לך סיבה ותוצאה?"
"לא טפשון. סיבה ותוצאה זו התשובה שקודם היה אסור לי לענות לך"
"אם אסור לך אז למה ענית?"
"תשאל שאלה אחרת"
זה התחיל להרגיז אותי. אבל אם רציתי להתקדם לאיזה מקום אם השאלות המוזרות האלה הייתי חייב לשתף פעולה כרגע. "בן כמה אתה?"
"כמו שאמרתי לך קודם את המסקנות צריך למצוא לכן זה נקרא איבוד מידע"
הייתי זקוק לזמן לעכל את השטויות ההגיוניות שהוא אמר לי. הייתי צריך להתרגל לדואליות האבסורדית שנגעה בכל הסובב אותי. מצד אחד נעתי בעולם דו מימדי. חוש הראיה דיווח כי יש רק קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, אין לצדדים, ומצד שני גופי וגופו של המלווה שלי היו בפרוש תלת מימדיים. היה להם נפח, מרקם וצורה רגילים.
"שוב אתה סותר את עצמך כי אתה מסתמך יותר מדי על החושים" העיר לקונית.
"יש אפשרות אחרת? כל מה שאנחנו יודעים מגיע מהחושים"
"קישקוש. לא כל ידיעה מקורה בחושים. למשל: שתיים ועוד שתיים שווה ברווז. זה לא דבר שאתה יודע מהחושים. גם אדם נטול חושים יכול להגיע למסקנה הזו. מכאן ניתן ללמוד שיש משהו מעבר לחושים"
"שתיים ועוד שתיים שווה ארבע ולא ברווז" ניסיתי לתקן אותו.
"נראה שחשבון זה לא הצד החזק שלך"
"איך אתה יודע כמה שווים שתיים ועוד שתיים?"
"הוד מעלתה אמרה לי"
צעקתי בכל כוחי מנסה לשמוע את עצמי. הצעקה הדהדה בראשי כהד דמיוני שאוזני סרבו לקלוט. המלווה שלי פסע בקצב אחיד, מוביל אותי למטרה נעלמת. הוא לא שמע כמובן שקראתי לו. הוא היה לבוש במעין מדים אפורים, שהיו אולי פעם כחולים, ונעליים צבאיות שחוקות. חייל שכוח ממלחמה שנגמרה או שלא התקיימה מעולם. מעל בגדיו עטה מעיל בעל צוארון מפרווה סינטטית. מה שפעם בארץ קראו לו מעיל טייסים. מסביבו המריאו כל הזמן הבהקים אפורים שהיטמרו והתפוגגו באויר כעשן. לא היה חם או קר. למעשה לא הייתי מסוגל להעריך את הטמפרטורות. היה בסדר כל הזמן. ללא שום קשר למה לבשתי. זוג סנדלי שורש מאובקים (הם היו מאובקים קודם הגיעי לכאן. נראה כי אין כאן כלל אבק) מכנסי ברמודה מקושקשים שאני בדרך כלל נזהר מלהראות איתם בציבור וחולצת גולני צהובה.
החיים זה פרדוקס. כשאתה חי אתה חושב כל הזמן על המוות וכשאתה מת אתה כבר לא חושב. אז מה הסטטוס שלי עכשיו? האם אני חי או שאני לא חושב? נראה את דקארט מפתח תאורייה פילוסופית בעולם כזה. העולם שלנו, הן הפנימי והן החיצוני, בנוי ברובו ממסרים ודימויים שהגיעו אלינו דרך חושינו. אולי יש מן הצדק בדבריו. חושי אינם מתפקדים כאן כראוי ובכל זאת מוחי הצליח לבנות תמונת עולם. אם תמונה שווה אלף מילים אז בעולם הזה היא שווה בערך שלוש מאות. שלחו לי פעם במייל קטע כזה שהיה כתוב עם המון שגיאות. מכתב שלם שרק ההתחלה והסוף של המילים היו נכונות. למרות זאת לא היתה בעיה להבין את הכתוב. בהסבר המצורף נאמר שהמוח שלנו זקוק רק לתבנית מוכרת וממנה הוא כבר משלים בעצמו את הפערים. זה כנראה המצב גם כאן. כל הסובב אותי היה בגדר רישום. סקיצות של תבניות מוכרות. גם המלווה שלי לא היה שלם. כשהייתי מביט בו מזווית העין היו מתגלים בו חללים לא מוסברים במקומות שונים בגופו. חללים שהיו נעלמים כליל כשהייתי מתמקד בו.
"זה הכל בגללכם"
נבהלתי! זה לא שלא דיברנו גם קודם. מה שהבהיל אותי כל כך. שלפתע הבנתי גם כיצד אנחנו מדברים. למרות שהוא היה בגבו אלי, הופיעה בתחתית גופו כיתובית עם דבריו. לא שמעתי אלא קראתי את אשר הוא אמר. כמו בסרט. מה שהבהיל אותי היתה העובדה שרק עכשיו הבנתי את זה. כמו אדם שדובר כמה שפות ומישהו פונה אליו בשפה אחרת והוא בכלל לא שם לב שהוא עונה לא בעיברית. כמו סבתא שלי שהיתה עונה באנגלית או באידיש בלי לשים לב.
"מה זאת אומרת בגללנו ?" שאלתי והבטתי לכיוון כפות רגלי. באוזני נשמע כאילו אני מדבר אבל למעשה לא נשמע אף צליל. לחרדתי אכן הופיעה, קצת מתחת לבירכי, הכתובית: "מה זאת אומרת בגללנו ?" כולל הסימן שאלה שבסוף. מהמלווה שלי לא נקראה שום תגובה. ברור שלא, איזה טיפש אני, הוא עם הגב אלי.
"אני לא צריך להיות עם הפנים אליך בכדי לראות מה אתה אומר" השיב מבלי לסובב את ראשו.
"איך זה יתכן?"
"הוא משך בכתפיו ממשיך בצעדתו הבלתי נלאית לאורך הקו המתעגל ומשתפל.
"תעצור רגע"
"תעצור רגע" צעקתי בכעס.
"אתה לא צריך לצעוק" אמרה הכתובית הצמודה לעקביו.
זה בלבל אותי. נניח שישנה דרך נעלמת שבה הוא קורא את דברי מבלי לראות או לשמוע אותם. אבל איך הוא יודע שאני צועק. "תעצור לרגע" לחשתי.
"למה אתה לוחש (אמר בלחש)" הסבירה לי פנים הכיתובית.
"חה חה חה"
"מה כל כך מצחיק?" שאל מבלי שיאט לרגע
"כלום, רק מסתגל לשפה המקומית.Do you speak English?"
"זה תלוי בתרגומים (אמר בחשש מה תוהה איך עליתי על זה כל כך מהר)"
"מה זאת אומרת תלוי בתרגומים?"
"זה לא משהו שכדאי לדבר עליו היא לא אוהבת את זה (שוב נימה של חשש)"
"מי זאת היא?"
"אתה עוד מעט תראה בעצמך (אני מקווה שהיא לא תשאל אותי על השיחה הזאת)"
"למה אתה מקווה שהיא לא תשאל אותך על השיחה?"
"אההה (השתנקות!! לאחר מספר אותיות) אתה מצליח לראות מה אני חושב"
"זה כתוב בתוך הכתובית"
"מה זאת כתובית? לא חשוב. זה הופך אותך לבעל ערך ולסכנה גדולה בו זמנית. (אני צריך לחשוב על זה. יש כאן משמעויות נוספות. מוזר שהגעת בדיוק עכשיו)"
"למה?"
"למה מה?"
"למה מוזר שהגעתי בדיוק עכשיו?"
"(לעזאזל, הוא רואה גם את הכמוסות. הוא ממש כמוה. אני צריך לשלוט על מה שאני חושב. אדום! אדום! אדום! אדום!)"
"מה אדום? למה אדום?"
"(אדום! אדום! אדום!)"
"אולי מספיק כבר עם האדום הזה (אמר בכעס)" הפעם הצלחתי לקרוא את הכתובית שמתחת לברכי. היה כתוב שם "(אמר בכעס)". ההבנה זחלה באיטיות כמו קרטיב ביום חמסין. לא חשוב כמה מהר תלקק אותו תמיד הוא ינזל לך בסוף על החולצה"
"מה זה חמסין? מה זה קרטיב?"
"אולי תעצור לרגע. נמאס לי לדבר אל הגב שלך כל הזמן" שלחתי יד לתפוס ולעכב אותו. מפליא באיזו מהירות הסתגלתי למצב המוזר. ידי אחזה במוצקות נזילה. לרגע חשתי בכתפו ורגע לאחר מכן התחושה נמוגה כאילו ידי חלפה דרכו. הוא עצר ופנה אלי.
"(כעס וחשש) אל תעשה את זה. אנחנו נמנעים ממגע"
"סליחה (אמר בנימה זהירה) לא התכוונתי לפגוע" לא אמרתי את זה בנימה זהירה אבל לא רציתי להתווכח עם המתרגם האלמוני"
"רק תזכור את זה כשנגיע ונפגוש אותה. היא אוהבת לגעת בנו ולכן אנחנו לא מחבבים את המגע. למרות ששלך שונה"
"מה שונה? המגע שלי?"
"כן"
"במה הוא שונה?"
"הוא כמעט מוצק" הוא הושיט יד מהססת ונגע קלות בפני. "(הוא מלא. אולי הוא האמיתי?) אתה סופר (שאל בקול צרוד)"
"אפשר להגיד שכן. זה משנה משהו?" התפלאתי איך הוא ידע. האם גם זה מופיע בכתוביות? רצף הכתוביות הבא היה כל כך מהיר שלא הצלחתי לקרוא אותו. "תגיד את זה עוד פעם לא הספקתי לקרוא" עוד רצף מהיר של כתוביות. הצלחתי לקרוא רק (... גם היא.... חשוב..... מסוכן מדי). מה מסוכן מדי? חשבתי. אבל אז שוב החלו להופיע כתוביות האדום! אדום! אדום!. הוא ממסך את מחשבותיו, הבנתי. הוא חושש ממני.
"אני לא חושש ממך אבל היא יכולה לקרוא מה אתה מרגיש וחושב וזה מסוכן עבורי. ( אמרתי יותר מדי)"
"אבל כל אחד אצלכם יכול לקרוא את המחשבות והרגשות שלכם, הם כתובות בתוך הסוגריים" שוב הבליח רצף כתוביות בלתי קריא. "יותר לאט אני לא מצליח להבין אותך"
"אתה רואה לא כל אחד יכול לקרוא (אמר בסיפוק)"
"מי זאת שאתה כל כך חושש ממנה? ולאן אנחנו הולכים?"
אתה תראה כשנגיע לעיר" הסתובב והמשיך בדרכו. מותיר אותי עם יותר שאלות מקודם. השאלות החלו חגות סביב ראשי כענן דבורים שהוחרד מכוורתו. בתחתית הענן יכולתי לקרוא "(בזזזז בזזזז בזזז)" שאלה אחת חצופה עקצה אותי בלחי שהחלה מיד להתנפח.
"עוד כתריסר שורות, ארבע מילים ושני פרקים."
"על מה אתה מדבר?" ליטפתי את הלחי הנפוחה מודה לשיטת התקשורת המוזרה. בעולם שלי לא הייתי מצליח לדבר בכלל עם לחי כזו נפוחה.
"השאלה שהציקה לך הייתה מתי נגיע. אתה לא צריך להתנפח ככה מחשיבות עצמית. אפילו אם אתה הסופר (אמר בתוכחה)"
רציתי להגיד שזה מהעקיצה של השאלה אבל לא טרחתי הוא בטח קורא מה אני מרגיש. האמת שלא ידעתי מה אני מרגיש. המילה אמת היתה קשורה כאן באופן שלא הצלחתי להבין כרגע. אולי כדאי שאשאל אותו. כשהוא לא הגיב שאלתי אותו במפורש "אתה יכול להגיד לי מה אני מרגיש. אני לא כל כך בטוח בעצמי"
"אני לא מצליח לקרוא את הרגשות שלך וגם את רוב המחשבות אתה מצליח להסתיר. אולי זה מפני שאתה שונה. אתה סופר! (נאנח בתקוה)"
לא הבנתי כלום. עוד לא הגענו אבל חשתי שהפרק עומד להסתיים, ואז הבנתי! נגיע לעיר בדיוק עוד שני פרקים מעכשיו.
© כל הזכויות שמורות לרונן
