2003\11\12
חלקת התחרות
זה לא פשוט להתחיל גינה מאפס ולא לחזור על מה שכבר עשיתי בעבר. כל גנן יגיד לכם את זה. גם לי זה לא פשוט למרות שיש לי עוזרים ועוזרות. הנמלים וחרקים אחרים שמצויים בשטח נותנים לי מידע לפני שאני מתחיל לעבוד. הרוח וכיווני הזרימה של המים בגינה יאפשרו לי לנטוע את העצים והשיחים הנכונים במקומות הנכונים.
אני, להבדיל מגננים אחרים איני נלחם בגינה, באדמה או בעשב שכבר קיים בשטח. אני מוצא את מה שכבר מצליח. בודק עם החרקים מה הם מעדיפים. בעיקר הנמלים. ואם יש גם דבורים באזור אז אפילו עדיף.
בגינות של אנשים אחרים, כשאין לי יד חופשית, אני גם אומר להם מה אני מתכוון לעשות. אם הם לא אוהבים את התכנון שלי, אני משרטט להם על דף לבן את התוכנית. בדרך כלל בצבעי עפרון. אני יושב בטנדר מול הגינה שעליה אני עובד ומצייר אותה מהתחלה עד הסוף. מידי פעם אני יורד מהטנדר והולך לבדוק אם אני לא טועה במידות השטח, או אם באמת הרוח תצליח לנשוב בין השיחים שאני מתכנן. בטנדר סידרתי לי לוח דיקט שעליו אני מניח את הדף ויש לי קלמר קטן בו אני שומר את כלי הכתיבה שלי.
לפני שאני מראה את השרטוט לבעלי הגינה, אני שוכב על האדמה או הדשא בגינה, לא פעם אבנים מציקות לי, אבל לא כמו שאלה מציקה. הכאב שלהם נעים לי. הכאב של אלה פוגע כי הוא מכוון. אבל אני יודע שאלה פוגעת כי גם היא פגועה. אלה לא רוצה להגיד לי ממה היא פגועה, היא לא משתפת אותי בפחדים שלה או בכאבים שלה. היא פוגעת מבלי להסביר, אז תמיד ברגע הראשון כואב לי ואחר כך אני נרגע. לה מותר לפגוע בי באופן כזה. היא אשתי ומלכתי.
אני יודע שאמא שלי לא פגעה באבא בכוונה מעולם ולעולם גם לא תפגע. אני לא טיפש. ראיתי איך ההורים שלי מתנהגים אחד לשני. יש לי למה להשוות. אני יכול להשוות זאת גם ללהפך. לשכן שלנו מחיפה שהרביץ לילדים שלו ולאשתו והיו צריכים לתפור לה את כל הפרצוף. שאלתי אותו למה הוא עשה את זה. הייתי רק ילד. כשהוא הרים עלי את ידו, במקרה הזה למזלי אבא עבר ליד. אך אבא לא עבר בפעם שהוא כן תפס אותי לבד ורצה להרביץ לי. בפעם שכן, אבא תפס לו את האגרוף, לאבא יש ידיים חזקות מאוד. אני זוכר עד היום את המילים שאמר לו: "אסור להרים יד על חלשים ממך. הבן שלי אינו אשתך. שגם עליה אני מרחם. הישמר לך פן תפגע או תאיים על בני. איני אלים אך גם אני יודע להגיב באלימות." השכן ברח לתוך דירתו.
אבא לקח אותי לספסל ברחוב ואמר לי: "בני, מי שמרים את ידו על חלש ממנו, חש בפחדים שאינו יכול להתגבר עליהם. אך זה אינו נותן לו לגיטמציה להרביץ בגלל סיבות כאלו. אני חינכתי אותך ואת אחייך לא להרים ידיים. אך כשצריך דע להתגונן, לא להרביץ. דע ליצור את החשש בעומד כנגדך שאתה חזק עשרות מונים ממנו. הגן בעצמך על חלשים. במיוחד על בנות ונשים. לאורך הדורות נעשה להן עוול." אבא תמיד היה, כמו שאמא אומרת : פמניסט,כזה שחושב שיש גם לנשים זכויות.
אני משתדל לזכור משפטים של אבא ואמא כמו שנאמרו. יש להם משפטים חכמים, ולי יש זיכרון צילומי וגם זיכרון לנאמר. בגלל זה הצלחתי בלימודים וגם בגלל שהוגדרתי כמחונן עם בעיות חברתיות.למרות זאת חשבו שאני לא כל כך חכם. המבחנים שלי תמיד היו טובים. אבל קצת גלשתי וסיפרתי על דברים שבעצם לא חשבתי לספר. רגע יש לי עוד משהו לספר למרות שכבר סיפרתי על כך: גם בעלה של איריס הרביץ לה כמה פעמים. זכרתי מה אבא אמר על זה שצריך להגן על נשים וגם שמי שמרביץ בעצם מפחד בעצמו מהרבה דברים. הגעתי אליו והסברתי לו שאסור להרביץ לנשים. הוא ראה אותי וחשב שאני כמו שאני נראה, כפוף ורכרוכי. (אדיב כל הזמן אומר לי: "אבי תזדקף, איך אתה רוצה שבחורות יסתכלו עליך, כזה כפוף אמור להיות רכרוכי). כשהוא ניסה לזרוק אותי מהמדרגות תפסתי לו את היד חזק, שירגיש שיש לי כוח, לא רציתי להרביץ לו. הוא ניסה להרביץ לי עם מברג שהחזיק ביד ולהכניס לי את המברג לעין. מבלי לחשוב, ואני מצטער על זה. העפתי לו את המברג מהיד ובאותה תנועה גם נתתי לו אגרוף בלחי- לא רציתי להרביץ לו, אני יודע שאסור וגם לא בשביל להרביץ לו באתי.
בעלה של איריס נפל על הרצפה והתחיל לבכות. שכנה ששמעה את המריבה סגרה את הדלת שלה כשהסתכלתי אליה. הזהרתי אותו שאיריס חשובה לי ושלא יעז להרביץ לה עוד פעם. הייתי צריך להתאמץ כדי לדבר בביטחון כמו שדיברתי. הייתי גאה בעצמי כשאיריס סיפרה לי יומיים לאחר מכן שבעלה התנצל והיא יודעת שביקרתי אצלו. איריס כזו מתוקה. כן אני יודע שכבר סיפרתי על כך. אבל גם לי מותר להיות גאה במה שאני עושה טוב.
אז אני זוכר שדיברתי על האבנים שאני שוכב עליהם בגינה. אני אוהב את הכאב שהם יוצרים אצלי. זה כאב של משהו מבראשית, מאז שנברא העולם, ואני מרגיש אותו. כשאני מרגיש את הכאב, ונותן לנמלים לזחול אלי ועלי. נותן לחגבים לקפץ. רואה גמל שלמה שלוכד חרק אחר ואוכל אותו, אני מבין שהטבע מוכשר מכל אדם וצריך להתחשב בו. אני מביט על השרטוט ואחר כך על הגינה שעוד לא התחלתי לעצב, מנסה לבדוק עם הנמלים מה אני צריך לשנות בציור שלי ואז חוזר אל הטנדר כשהזיכרון של השינוי טרי ומשנה את מה שציירתי קודם.
לא תמיד בעלי הגינות אוהבים את מה שאני מנסה ליצור בשבילם, אני מנסה לשכנע אותם ואם זה לא מצליח אז אדיב שולח אליהם גנן אחר מהצוות. או שהוא שולח אותם לראות גינות אחרות. אחרי שהם רואים גינות אחרות שעיצבתי ויצרתי אז הם מוכנים לנסות את התכנון שלי. אני גאה להיות גנן מוכשר, אני אוהב את מה שאני עושה ולא רוצה לשנות את העבודה שלי בעד שום הון שבעולם. והכי אני אוהב שיש גם תקציב לעשות מה שאני רוצה. כמו בתחרות שאדיב רוצה להשתתף.
עצרתי באזור התחרות. המקום מגודר וכל חלקה סגורה בבד יוטה גבוהה. בין החלקות יש מעברים רחבים כדי שטנדרים עם ציוד יוכלו לעבור. נכנסתי עם הטנדר לחלקה מספר תשע. החלקה שלי. פתחתי את השער לחלקה במפתח שאדיב נתן לי. התחלתי להסתובב מסביב לחלקה, צמוד לבד היוטה שהסתיר אותה מחלקות אחרות. יש הרבה העתקות גם בין גננים. אני לא מעתיק. אולי לפעמים, מהטבע או במה שהטבע יצר, אני מנסה להשתלב.
************************** ************************
אבי מתאים להיות איש טבע. הוא מרגיש את הטבע. חי איתו בהרמוניה כמה שרק אפשר במסגרת החיים העירונית שלו. אילו היה קטן, קטן מאוד, יכול היה להפוך לחרק. הוא נושם את החרקים. אוהב וסובל איתם. משתדל לעזור להם. הוא האחד שיש במקומות נוספים. בתקופות שונות. לא תמיד האחד הזה יודע על הייחוד שלו, אבי יודע. אבי משתדל לשמור על הייחוד.
*********************** ******************** *******
כשסיימתי ללכת מסביב עשיתי את אותו מסלול על הברכיים. ממשש בידיים את האדמה. מחפש תולעים, שלשולים וחרקים אחרים. בשוליים אני לא מחפש נמלים. הן צריכות להיות באזור המרכז. בגינה הזו לא אהבתי את התחושה של האדמה החשופה. בכל מקום זו התחושה הכי כיפית בעולם, אבל כאן התחושה לא הייתה נעימה. היה חסר משהו לאדמה, או שהיה בה יותר מדיי ממשהו.
לא ידעתי מה לא בסדר בחלקה ולכן היה עלי לבדוק עוד.
הסתכלתי מכל פינה של החלקה אל נקודת האמצע שלה. בנקודת האמצע הנחתי קודם לכן עמוד קטן. זחלתי אל העמוד וממנו חזרה אל כל פינה. עדיין חשתי שמשהו לא בסדר בחלקה. עדיין הרגשתי אליה חלקה ולא גינה. השמש עמדה לשקוע ועוד לא מצאתי שום רעיון לעיצוב. קרניה נפלו על העמוד, עצובות. עלטה קלה החלה לכסות את השמיים וצילה של הגדר נפל כמרובע ישר זווית על השטח. נבלע בצידה השני של החלקה. החלטתי להישאר עוד קצת בחלקה, לראות אם עשים חולפים מעליה. ניגשתי לטנדר והבאתי פנס גדול שהצבתי צמוד לעמוד במרכז החלקה. הלילה היו הרבה כוכבים בשמים הנקיים מעננים, מוזר כבר תחילת החורף, הסתיו עבר ומכמה ימי גשם, רוב הזמן השמיים בהירים. למרות הכוכבים הפנס נתן אור חזק.
ישבתי על האדמה הריקה מכל עשב וחיכיתי לראות מה קורה. אפילו בעונה כזו חייבים להיות עשי לילה שאמורים להמשך אל אור הפנס, אך הם לא הגיעו. עצמתי את עיני, לקחתי חופן מהאדמה בידי וקרבתי אותו אל אפי. שום ריח, לא טוב ולא רע. הפנס החל להבהב כיוון שהבטריות נגמרו. אספתי אותו. יצאתי מהחלקה ואפילו לא נעלתי אותה. אם מישהו רוצה להעתיק שיבושם לו, כרגע אין כאן כלום.
"תגיד, אתה לא שם לב שאתה מאחר?" היא לא העיפה עלי צלחת, לא צרחה ולא הרביצה. אלה לא מרביצה, וזה לא בגלל שהיא יודעת שאני לא אחזיר לה. "אתה גורם לי לדאוג, בכלל בזמן האחרון אתה מתנהג משונה." שאלה תדאג לי? זה מוזר.
"אמרתי לך שיש תחרות עיצוב גנים ארצי בבאר שבע. אדיב הטיל עלי לעצב את הגינה ואני ישבתי כל היום כמעט וניסיתי..." אלה הסתובבה וחזרה למטבח, ובכך היא בעצם אמרה לי :זה לא מעניין אותי, כבר קיבלתי את התשובה.
*********** *********** *****************
אלה לא דאגה לאבי אלא למה שיקרה אם אבי לפתע יגלה עצמאות. היא התחילה לחשוש שיש לו מאהבת שמנפחת לו את האגו. אך לאחר דיון מעמיק בינה לבינה החליטה שהפחד יכול להתפוגג. התברר לה שלא, ומזל שלא. היא נרגעה.
************* ********** ************
נכנסתי למקלחת ושטפתי את כל הכלום שקיבלתי מהחלקה החדשה מעלי. לא נהניתי מההרגשה של הכלום הזה. פעם ראשונה שיש לי הרגשה כזו מחלקה שאמורה להיות גינה. בדרך כלל אני מתקלח במים פושרים. פתחתי רק מים חמים מקווה שהחום ישרוף ממני את, את מה. לא ידעתי. אבל הייתי זקוק למשהו שינקז את ההרגשה הלא נעימה שהשאירה בי החלקה. נראה לי שאני אומר יותר מידי פעמים את המילה הזו: חלקה. אבל המים היו קרים מאוד, וגם בחוץ היה קר. התקלחתי מהר מאוד.
ישבתי לבד ליד השולחן, אלה ניגשה אלי, הגישה לי צלחת עמוסה בתפוח אדמה לוהט וחתיכות בשר ברוטב אדום. "הריח מעולה." הרמתי קצת בשר אל פי, "גם הטעם."
אלה התיישבה לידי. אוחזת כוס יין בידה. "אתה יודע שמחר אני אמורה שוב לבייץ?! אני מקווה שהפעם זה יצליח." המשכתי לאכול תוך כדי הסתכלות על מבטה המרוחק של אלה. הייתה אדמומיות מה על לחייה ובענייה. כנראה שאלה בכתה קודם לכן.
"היום הייתי בבוקר אצל הרופא הוא הפנה אותי למרפאת פוריות הוא נתן גם לך הפניה כי צריך לבדוק גם את הגבר וגם את האישה." יריתי את המשפט הארוך הזה במהירות כדי שאלה לא תפסיק אותי.
"למה שגם אני אגיע לבדיקה?" אלה הייתה המומה מכך שיש סיכוי שהיא יכולה להיות הבעיה. אך לעומת פעמים אחרות שהייתה כועסת וצורחת בשיחה בינינו. הפעם היא דיברה בשקט.
"הרופא אמר שיכול להיות שאולי אין לי או לך בעיה אבל הרחם שלך דוחה את הזרע שלי ואת זה צריך לבדוק. או שאולי הביוץ שלך חלש וכדאי לתת לך זריקה כדי לגרום למחזור להיות אחיד או משהו כזה." ידעתי עוד קודם, עוד לפני שהלכתי לרופא את מה שהרופא יכול להגיד. למדתי את החומר של ההריון במגמה לביולגה. אבל אם הייתי אומר לאלה שאני זה שאומר את הדברים היא הייתה לועגת לי או צועקת עלי. אבל כשאני מצטט את הרופא, זה יותר אמין.
"למתי קבעת את התור?" היא שאלה ועל פניה נראה היה כאילו היא לא רוצה להיות בתוך שיחה כזו. לא האמנתי, אני זה שאמור לתאם עבור אלה. בדרך כלל היא זו שמתאמת אפילו עבורי.
"אמרתי לו שאת תתקשרי למרפאה ותקבעי תור. אבל לקחתי הפניה עבור שנינו." המשכתי לאכול. האוכל ממש השכיח ממני את היום שישב רק בצד של המוח. מחכה שלא אשים לב ואז הוא יחזור אלי. ניצלתי את ההזדמנות שאלה הלכה לישון, לקחתי דף נייר וניסיתי לצייר את הגינה. ישר עלו אלי האין ריח, האין טעם, האין חרקים, האין עשי לילה, האין תועלת שבניסיון ליצור משהו. איך שום דבר לא דומה לטבע היפה שראיתי ביער להב. למה מעשי ידי אדם במקום אחד שונים כל כך ממעשי ידי אדם במקום אחר?
לא הצלחתי לשרטט כלום. שום רעיון. הכלום הציף לי גם את המוח.
