סליחה מאלוהים

ביום שעזבתי את הבית, למדתי שצריך משמעת וסדר בחיים. בילדותי לא הבנתי זאת, למרות שאבי היה מכה אותי בחגורה השחורה בכל פעם שחזרתי מבית הספר וגיליון הציונים שבידי לא תאם את ציפיותיו. כפרופסור בכיר ללשון באוניברסיטה, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו שבנו הבכור ייכשל במקצוע העברית. הוא היה נשוי לעברית בנישואים קתוליים, מאותם נישואים שגם אם אין אהבה פועמת בקירבם רק המוות ישים להם קץ. אני חיפשתי אהבה אמיתית. לכן בחרתי ללמוד בחוג למדעי המדינה. שם הזדהיתי עם כל אותם מהפכנים שהחריבו מדינות שלמות בגלל אהבתם לג'וזפין או למדאם בוברי. חלמתי להיות שגריר בזאיר או במוזמביק, שם העברית נחותה יותר מחגב או מלטאה קצוצת זנב. זו הייתה אמורה להיות הנקמה הקטנה שלי. בילדותי הבטחתי לעצמי שאנקום בו על כל צלקת וצלקת שהשאירה בגופי החגורה השחורה שלו, אבל לא היה בכוחי לקיים את הבטחתי. אבי ניצח שוב. ציפיותיו  כפו עליי את תחושת הכישלון שליוותה אותי עם סיום התואר הראשון באוניברסיטה, וסגרו את שעריי ארצות העולם בפניי. מוזמביק נראתה לי אז רחוקה מתמיד. חזרתי אל ספסל הלימודים, רק כדי שאוכל להיישיר את מבטי אל המזוזה התלויה בביתם של אבי והעברית. לנשק אותה לא יכולתי, כי בשבילי מוכתמת היתה. וזה רק בגלל שאבי, אחרי שהיה מכה אותי בחגורה השחורה, היה רץ בין מזוזות הבית, מנשק אותן וצועק: "בשגגה! בשגגה!", ומבקש סליחה מאלוהים. רק ממני מעולם לא ביקש סליחה. אבל אני סלחתי. סלחתי לאלוהים שאילץ אותי לסיים את התואר השני, אבל לא סלחתי לו על כך, שכאשר הכרתי את אשתי לעתיד במדשאות האוניברסיטה, דבקה בי העברית גם כן. כבר בליל הכלולות עצרתי את עצמי מלהכות אותה בחגורה שעל מכנסי החתן החדשים שלי. אספתי את כל החגורות בבית, וכאחוז דיבוק השלכתי אותן אל פח האשפה, כאילו היו נגועות במחלה ארורה. לא יכולתי לסבול יותר את עצמי. רק דקות ספורות עברו מהרגע בו שברתי את הכוס ושיננתי את דברי הרב, "אם אשכחך  ירושלים, תשכח ימיני", וכבר אני מרגיש את הלחץ הזה בראש - לברוח למוזמביק ולהתנתק מהעברית ומבית אבי. אבל עכשיו זה כבר אני. זה בתוכי. אני אקח את העברית איתי לכל מקום בו אחיה, ותמיד אחזור לדרוש משמעת וסדר, ובכל פעם אתחרט ואלחש בתוכי: "בשגגה, בשגגה".