הצדקות

הייתי רוצה שיאנסו אותי כבר-כי אולי זה יצדיק את כל הזעם.

הייתי רוצה שיכו בי ממש-כי אולי זה יצדיק את הטעם.

הייתי רוצה ליפול קצת חזק ושאיש לא יעיף אליי מבט...

אולי זה יצדיק את אותה הרגשה-שפשוט לאף אחד לא אכפת.

הייתי רוצה שיאנסו אותי כבר- אני אוהבת להרגיש מנוצלת.

הייתי רוצה שיכו אותי קצת-כדי לדעת: אני סתם מנוולת.

רציתי שמשהו ינער אותי כבר, להפסיק להרגיש רדומה,

ורציתי לשים את הצרות בפרופורציה, כי תמיד יש בעיה מדומה.

נמאס לי מכל הצרות הקטנות ששרות באוזניי (קצת כמו שיר),

ועייפתי מכל האנשים מסביבי שלוקחים לי את כל האוויר.

אני קמה בבוקר, שגרה מנומנמת, דפרסיות מכל דבר קטן,

"אתה אוהב אותי בכלל? אני הכי-הכי יפה?" שאלות שחונקות כמו עשן.

וחוץ מתרופות וטיפול-אין ברירה, כי עכשיו לא נותנים לי לברוח,

להרעיב, להחביא, להקיא, ולריב כבר מזמן אין רצון, ואין לי כוח.

אז אולי להזכיר לי את מה שהייתי בין כל הצעקות והתווים,

אני צריכה לשבת בחדר לבד,

ולהתחיל שוב לקרוא מכתבים.