היא בטח עצובה

היא בטח עצובה, אני מתארת לעצמי. שיערה הגולש נשפך בטבעיות על כתפיה השחומות, החשופות,ועיניה הכהות והנוגות מתגעגעות למשענת האמיתית שלה.

זה בטח קשה לה, אני מתארת לעצמי, לאבד משהו כל כך אמיתי. את הכתף החמה עליה בכתה כשחייה החלו להתפורר קמעה, אבל לא לגמרי, כי הרי אותה כתף שמרה עליה והחזיקה אותה בטוחה בעצמה.

הוא יודע להיות לכתף, להיות למשענת, להרגיע כשניראה שכל הלחצים חונקים והכשלון מתדפק בדלת, להסתכל חרישית בעיניים בהבעה רגועה, ולהבטיח,ששום דבר לא באמת כל כך נורא.

היא בטח מקשיבה לכל השירים שמדברים על פרידה, ומזדהה איתם מכל הלב.כי הרי, היא באמת עברה פרידה, והיא לא צריכה למצוא את המילים הקטנות בשיר על מנת לשנות את המשמעות שלו כדי שיתאים לסיפורה.

היא בטח נזכרת לפעמים גם מתי הוא הפסיק להיות כל כך אהוב, והתחיל לעלות לה על העצבים, והיא יכולה לנחם את עצמה בכך, שהיא מודעת לכל דבר קטן בו, ומכירה אותו ללא מסכות. ערום, כמו ביום היולדו, עם כל הפגמים והמקומות למבוכה.

היא גם כמעט וכבר לא מכירה את המילה מבוכה בהקשר אליו, היא כמובן, לא רועדת כשהיא רואה אותו ברחוב, או שהרוק שלה בפה מתייבש והלב מחסיר פעימה כשהוא עובר בהפתעה על המדרכה השכנה. היא הייתה כולה שלו, והוא כולו שלה, חלק מהשגרה הנפלאה.

היא בטח עצובה, אני מתארת לעצמי, זה בטח קשה לה, לאבד משהו כל כך אמיתי, ויציב בחיים שלה.

אני תוהה, אם היא מתארת לעצמה איך ניראים החיים מהצד השני של המראה,הצד שבו החלומות נרקמים בהשגחה קפדנית יום יומית, והופכים כמעט למציאות, עד שכמובן, כמו כל בועת סבון מעופפת,הם מתנפצים. מעניין אם היא מעלה על דעתה שלפני שהוא נכנס בצורה כל כך ממשית לחייה, הוא היה חלק אמיתי לגמרי מחיים אחרים, ועם הזמן הפך לזכרון מטושטש, כמו שעכשיו קורה לזכרונות שלה איתו. אבל כמובן שסוגי הזכרונות האלה שונים לגמרי, והיא, כפי שכבר ציינתי, הרגישה אותו לגמרי שלה,ולא התאדתה מחייו ברדת החשכה.

היא בטח עצובה,אני מתארת לעצמי, זה בטח קשה לה, לאבד משהו כל כך אמיתי.