ראיונות

סדר חדש במזרח התיכון

 

         ”פסיכופריחה" – על ספרו החדש של רונן דוד

זה ברור, יש סדר חדש במזרח התיכון. אתם לא יודעים שאני הנבחר ואשתי היא הנבחרת? אנחנו חייבים להגיע לכוכב יאיר, אל אהוד ברק. מה זה כל השכפצ"ים האלה, לעזאזל? זו בטח טעות בהערכת המצב. ולמה דמעות זולגות מעיני? והחום הנורא הזה בכל הגוף. חייב להוריד חולצה, כנראה שהיום חם במיוחד. למה כל הפיקודים שלי מסתכלים עלי ככה? מה, אסור למ"פ להישאר בגופיה? לא חברה', אתם לא יכולים ללכת לישון, אז מה אם לא ישנתם שלושה לילות? את מי זה מעניין?! רגע, רגע תורידו לי את האזיקים. מה קורה כאן? אני הרי סרן דוד. לא ידעתם שהגיעו ימות המשיח?

----------------------------------------------------------------------------

בימים אלה, יצא אל חנויות הספרים ספרו של רונן דוד "פסיכופריחה". הספר שיצא בהוצאת "תמוז", הוא סיפורו האוטוביוגרפי (עם שינויים קלים), אודות  התקף הפסיכוזה בו לקה הכותב במהלך שירות מילואים.

 

רונן דוד, מהנדס מכונות בן 36. נשוי פעם שנייה ומגדל את הבת של אשתו, כבתו לכל דבר. כיום הוא עובד בצפון הארץ באחד המפעלים הגדולים, ולומד לתואר שני במנהל עסקים. עכשיו, כשהוא יושב למולי, הוא יכול לספר על התופעות הנוראות הללו, בקלילות מסוימת. אך באותה שנה ארורה, שנת 2000, חרב על עולמו. הוא אושפז בבית-חולים לחולי רוח, שוחרר בפרופיל 21 מצה"ל, ואשתו הראשונה עזבה אותו לאחר ההתקף הפסיכוטי השני שלקה בו.

רונן דוד, נולד בצפת והוא מתאר את ילדותו כרגילה לכל דבר. ילד חברותי ופעלתן בחוגים רבים: טניס שולחן, ג'ודו, טיסנאות, ריקודי עם במסגרת "הורה צפת" ושחיה ברמה מקצוענית כמעט. במסגרת "הורה צפת", יצא אף להופעות בארץ ובחו"ל, ועם השחייה הוא ממשיך כתחביב עד היום. הוא מוצא לנכון להדגיש זאת, לנוכח 12 הקילוגרמים העודפים על גופו, כחלק מתופעות הלוואי של ההתקף הזה, והתרופות אותן הוא נוטל עד היום.

לפני גיוסו לצה"ל, ניסה רונן דוד, להתקבל לקורס טיס ונדחה, לצערו. אך זה לא הוריד כהוא זה, את המוטיבציה הגבוהה שהייתה לו. הוא התגייס לחיל שריון ועבר מקורס לקורס: קורס מפקדי טנקים, קורס קצינים ואפילו חתם קבע למשך שנתיים נוספות. בד בבד, החל את לימודיו האקדמיים בתפן-כמהנדס מכונות במסגרת בית-ספר "צור", שביוזמת סטף ורטהיימר.

כשמנסה רונן דוד, למנות את הסיבות האפשריות להתקף הפסיכוטי הזה, הוא נזכר בנסיעתו ליוון. הנסיעה הזו, במהלך שירותו הצבאי יחד עם חבר, הייתה כה מוצלחת שנחרטה בזיכרונו. כשהוא מבטיח לעצמו לחזור לחו"ל מתי שהוא בחייו וגם לגור בארץ אחרת לפחות לתקופה מסוימת. ההזדמנות הזו, נקרתה בחייו בשנת 1999. הוא נענה למודעה הקוראת לקצינים לשעבר להתגייס לשורות שירות המדינה. מנסה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: עבודה מאתגרת עם מגורים בחו"ל.

"האימונים במסגרת זו, היו קשים ומפרכים. אימנו אותנו להיות מין רמבו. רמבו ישראלי," הוא מספר "אימוני קרב מגע רבים וקשים, אימוני ירי והחדרת הבטחוניזם באופן עמוק לתודעה שלנו כמאומנים. מדובר באימונים שוחקים מאוד," מבהיר רונן "זה דורש מהמאומן להגיע אל סף היכולות שלו, הן מבחינה פיזית והן מבחינה מנטאלית. הייתה זו חצי שנה קשה, של שהייה רחוק מהבית, רחוק מהאישה הטריה לה נישאתי. חזרה הביתה רק בסופי שבוע - אל עולם שנראה זר במידה מסוימת," הוא מבהיר.

בסופו של דבר, אולי בשל אופיו המרדני משהו של רונן, הוא לא קיבל את התפקיד וגם חלום הנסיעה לחו"ל נעלם ונגוז. כל אלה, נטעו אולי את הזרע לשבירה הנפשית שבאה מאוחר יותר.  רונן, חזר לעבודתו כמהנדס בגליל והמשיך בחיי שגרה. 

"בדיוק שנה לאחר אימוני שירות המדינה, נקראתי לשירות מילואים והגעתי לשטחים," נזכר רונן דוד "כאן קיבלתי תחת פיקודי שתי פלוגות ונשאבתי לתוך פעילות מאוד אינטנסיבית, כשרוב העומס נופל עלי," הוא עושה אתנחתא בדבריו ומנסה למצוא את המילים הנכונות שיתארו את מצבו הנפשי באותה עת "נראה שנוצרה אצלי התנגשות בין מה שלמדתי בשירות המדינה, לבין ההתמודדות עם צבא, חיילים ושטחים. באיזשהו מקום, ראיתי מין סתירה בין האופוריה של שיחות השלום-עליהם קראתי בעיתון, לבין, המציאות בשטח. הבחנתי בכמות השכפצ"ים הקרמיים שניפקו לחיילים, ונוצרה בי תחושת של הכנה לקראת מלחמה," הוא מסביר "הייתה זו התנגשות בתפיסת הביטחון והשטח והתחלתי לפעול בצורה היפראקטיבית מוגזמת. הייתי ער במשך 24 שעות, מבלי שנתבקשתי לכך. הייתי פצצת אנרגיה ולקחתי את החברה' לסיורים ליליים ללא כל צורך. הייתי מזעיק את הנהג והחובש לסיורי שטח, גם ביום וגם בלילה."

כעבור ימים ספורים, התחילו המפקדים, להרגיש שמצבו של רונן הולך ומחמיר. הוא התחיל 'לעשות שטויות', כהגדרתו. רונן-הפעיל את האנשים כאמור, מעל ומעבר לנדרש, דרש מפיקודיו להיות ערים שעות ארוכות. התקשר למילואימניקים שזה עתה השתחררו משירות המילואים וקרא להם לחזור באופן בהול, כאילו הם  נחוצים מיידית במוצב ואמר להם, שהנה, הגיעו ימות המשיח. רונן היה בטוח שהוא "נבחר", להביא את השלום המיוחל עם הפלשתינאים והוא חייב לעשות הכול ומהר.

במקרה אחר, פשט חולצה למול פיקודיו והחל לדבר איתם דברים ישירים מדי, בוטים אפילו. (שכן מסתבר, כי במצב פסיכוטי אדם אומר כל אשר על ליבו, ללא כל בקרה, כמו תחת השפעת "סם אמת".)

את מה שקרה לו באותם ימים הוא מגדיר כ"סלט בראש" ואומר: "הכול התבלבל אצלי. לא הצלחתי להבין אם הולכים לכיוון שלום או מלחמה. נהיה לי סלט שלם בראש, בין המצב בשטחים, האימונים שלי בשירות המדינה ושיחות קמפ דיוויד. בקיצור..." הוא אומר: "לא ידעתי מה הולך איתי".

משהחמיר המצב, נקראה אשתו של רונן לקחת אותו הביתה עד שיירגע. רונן דוד החל להראות סימנים חיצוניים לא טובים: חיוורון וייבוש מתקדם מחוסר שינה ושתייה מספקת. עד אשר החליטה אשתו להבהילו מיד לבית-החולים. גם בבית-החולים, המשיך רונן בהתנהגות ההיפראקטיבית והתוקפנית שאפיינה אותו בימים האחרונים,. הוא התנגד לכל טיפול וצעק: "תעזבו אותי, אני המ"פ מעלי זהב. אני חייב לחזור לחיילים שלי!"

בבית-החולים, עבר רונן דוד, כל בדיקה אפשרית, כולל בדיקות חודרניות וכואבות במיוחד, במטרה לגלות מה קורה לו. משללו כל אפשרות של שימוש בסמים, או דלקת קרום המוח, ומשכל הבדיקות יצאו תקינות-הוגדרה הבעיה לראשונה בשמה המקצועי: פסיכוזה.

מכאן ואילך, החלה מסכת השפלות מבחינתו של רונן דוד. על-פי הנהלים הצבאיים, מאחר והיה עדיין במסגרת שירותו הצבאי, הוא נלקח באזיקים על-ידי חיילים בלבוש אזרחי אל "בית-טירה", בי"ח פסיכיאטרי העובד יחד עם צה"ל.

שלושה ימים, שהה רונן במחלקה סגורה, עדיין מתקשה להבין את המצב לאשורו. חודש נוסף, שהה במחלקה סגורה והמחזות שראה מסביבו לא משים מנגד עיניו, עד עצם היום הזה: "היו שם מצבים שקשה לחזות," הוא מספר "אנשים שמדברים לעצמם, אחרים צווחים וצועקים, כאלה שנראים זומבים לחלוטין עם מבט קפוא בעיניים – ממש כפי שהיה לי באותם ימים. אבל לראות זאת מן הצד, זה היה מפחיד למדי. אני הלכתי כעדר אחר הסביבה האנושית הזו, חיקיתי את ההתנהגות שלהם. אני זוכר כל רגע שכזה כסיוט נוראי. הרגשתי כאילו עבר עלי טרקטור..." מנסה רונן דוד לתאר את תחושותיו.

אגב, תיאור ההתקף הפסיכוטי של רונן דוד, הוא בהחלט אחד התיאורים החזקים והמעמיקים בספרו "פסיכופריחה". תיאור שכל אחד יכול לקחת אותו לכיוונו האישי, לפרש אותו אחרת. והוא אומר: "היה חשוב לי לתאר תיאור פלסטי את ההתקף הזה, בדומה לספר "נפלאות התבונה". זהו תיאור אחד-לאחד של כל מה שמתרחש בראשו של אדם הלוקה בהתקף שכזה."

בשנה הראשונה לאחר ההתקף הראשון, תיפקד רונן בקושי רב: היה מנומנם בעבודתו וחסר אנרגיות לחלוטין. זה המקום מבחינתו, להודות למעסיקיו שלא פיטרו אותו.

ההתקף הפסיכוטי השני, הגיע כעבור שנה ובעקבותיו נטשה אותו אשתו , אותה לא ראה עד הדיון הראשון בבית-הדין הרבני.

"כל החיים שלי השתנו מן הקצה אל הקצה," הוא מספר בעצב "אדם כמוני, עם מוטיבציה צבאית גבוהה, משתחרר פתאום מצה"ל בפרופיל 21 ומוכר כנכה. הרגשתי שעולמי חרב עלי, איש מפיקודיי לא יצר עמי קשר ונראה היה לי שאפילו הצבא מנסה להתנער ממני. באותה עת גם התגרשתי מאישה שהייתי איתה שנים ארוכות, והבדידות סגרה עלי מכל עבר...עשיתי ניסיונות ליצור קשרים עם  נשים אחרות, דרך האינטרנט בעיקר. אך רבות, מן הסתם, נבהלו ממצבי הנפשי-וזה מובן מבחינתי. חלקן האחר לא מצא חן בעיני, או שהיו מגבלות מרחק, כך שהבדידות הייתה חלק בלתי נפרד מחיי בתקופת ההתאוששות מהפסיכוזה."

את הסיפור הזה, ניתן לסיים בהפי-אנד, כשרונן פגש את אסתי. נשא אותה לאישה עם בתה הקטנה בת ה-7. הוא עדיין עובד בגליל, שופע אנרגיות כתמיד ולא מרפה לרגע מהחיים.

בספרו, הוא לא מפנה לרגע אצבע מאשימה, כלפי איש-לא כלפי הצבא, ולא כלפי אשתו שעזבה אותו ברגע הקריטי ביותר בחייו. אך כאב נוקב בהחלט עובר דרך הדברים הכתובים.

אלא שרונן דוד, עשה את הבחירה שלו: הוא בחר בחיים!  החליט להתמודד עם המשך חייו ומצא בכתיבה מרגוע, דרך תרפויטית לביטוי תחושותיו. את תחילת הספר פרסם פרקים-פרקים באינטרנט ואין ספק שבספרו ניתן למצוא מסר חשוב לנו כקוראים:

האחד, דרך ההתייחסות לאנשים שלקו בהתקף פסיכוטי, הדרך שלנו כחברה לקבל בעיות נפשיות גם כן, ולא לדחות אותן.

וגם מסר אישי משלו: "אני רוצה לומר, לכל אלה שמתמודדים עם בעיה שכזו,  שאני ההוכחה לכך, שיש חיים אחרי התקף פסיכוטי. חיים טובים אפילו: הנה אני מתפקד ככל האדם, ונשוי באושר. ולמרות שתמיד תוצמד אלי הסטיגמה הזו, אני ממשיך בשלי," הוא אומר "ולציבור בכלל הייתי רוצה לומר שלצער כולנו- אין איש חסין מפני הדבר הנורא הזה. האמינו לי, זה יכול לקרות לכל אחד."

תגובות