בטיפול

אצל הפסיכולוג, אשב על הספה,

אתחיל במונולוג שלם של שלושת רבעי שעה.

אחשוף את סודותיי, הזדוניים, המתוקים

ובו בזמן אצפה בו מקשקש בקלסרים.

הוא ינחם, הוא יחייך, כאילו זה עוזר,

ירקום סביבי עוד אשליה שהעבר? עובר!

אם לא יידע מה לעשות, פשוט ייתן תרופות,

(כי יש מקרים קשים מדי, ואין מה לעשות).

פעם בשבוע, זורקת כסף סתם,

כי שום דבר לא מתקדם: לא בי, לא בעולם.

האבחנות בכתב צפוף עם ביטויים קשים:

"היא חרדה, היא דיכאונית, שונאת היא אנשים."

 אני אחזור בכל שבוע, כי ככה לי אומרים:

"תאכלי יפה, חייכי הרבה, מצאי לך חברים."

כל מטפל שרק אתמול סיים ממש ללמוד,

דורש למצוא בי שלל מומים: רק עוד, ועוד, ועוד!

מאוד עוזר! אין מה לומר,

טיפול זה הברקה.

בינתיים אחכה לשביב שיפור

על הספה.