הבלדה לאוהבים תמיד

את ניגשת ואמרת שאת הולכת מכאן

והלכת לארוז את כל החפצים שלך

במזוודה האדומה שקיבלת במתנה

באחד מימי ההולדת.

מטרייה ישנה ופטפון שבור,

ובגדים חמימים לאין- ספור

את ארזת בה וניגשת אל הדלת

ביום חורף שכזה

לא יודע איך נתתי לך ללכת.

האם, האם את עוד זוכרת

איך סיפרתי לך סיפור אהבה ישן בר- חלוף?

האם, האם את עוד נשארת,

אתי, למעני, לחלום?

לפני שיצאת ופתחת את הדלת,

את ניגשת ולחשת לי מן שיר ישן,

וביקשת בכל לשון של בקשה

שלא אכנע, שאמשיך לחיות,

שלא אתן לכאב להמשיך להכות,

שלא אתייאש ושאמשיך לקוות

ושעוד אגלה שאני מסוגל לשרוד.

והשארת אותי שם והלב

שמדמם עד כאב,

ששר שירי אהבה מליבו של עצמו,

עם עט ביד ועם צחוק מדכא

ואני לא יודע אפילו.

הורג אותי לחלום, הורג אותי לדעת,

ונותרו בי סימנים של כאב,

סימנים עצובים בלי לגעת.

וכשאני חושב,

אני רוצה לחוות מחדש את סוד קסמה של אהבה.

ובאותה השעה את בכלל לא כאן,

אולי באמצע העיר או בפארק קודר,

ומה שבטוח כאש הלהבה,

שאת בטח בודדה אבל לא מוכנה

ללכת לחיות עם אחר.

הולכת ברחוב ורואה אנשים,

החיים הם פתאום לא אותם החיים בלעדיך-

את חזרת כך פתאום ואמרת לי מילים

שהיו מפתיעות גם את גדולי הספקנים.

את אמרת שטעית,

את הסברת שחשבת

שאולי המציאות היא אחרת?

אתה כל- כך רגיש, אז קול יחריש,

שאם זאת אהבה אמיתית- אז למה זה נראה כמו חלום?

ולי אין מושג איך ביום מן הימים

נעשינו שוב שווים וחזרת לחיקי,

נפגשנו שוב וזה היה כל- כך עצוב

ואמרת שאת שלי והפעם לתמיד.

כך נגמרת לה הסאגה בצורה נפלאה,

אך מוסר השכל חשוב היא נושאת בחובה-

שאהבה זה דבר לא פשוט.

ולכל אלה הרוצים

לרוץ, לרוץ,

חכו רבותיי,