למן אותו הרגע ידע את שאחרים ניסו עדיין ללמוד להבין,היה זה רגע של תמימות, עצבות, או רגע של חולשה שממנה שאב את העוצמה המצמררת."יש כוח בדמעות" חשב לעצמו בעודו נוגס מכריך הטונה שבידו.
מוכר הכריכים הערבי הביט בו בחשדנות כאילו וידע את מחשבותיו.
הוא החזיר לו מבט מאיים שאמר: "אל תתעסק איתי!"
המוכר השפיל את מבטו והחל לנקות את המקום.
כשסיים לאכול קם על רגליו, שלף שטר של עשרים שקלים והניחו על הדלפק.
"תודה לך!" אמר למוכר כשהוא קורץ אליו בחיוך.
המוכר לקח את שטר הכסף והניחו בקופה, עיניו היו עדיין מושפלות מן המבט שנתן בו קודם.
איך היה הסנדוויץ? שאל בעברית עילגת.
"נהדר!" השיב לו כשהוא שולף מפית נייר ומנקה את פיו.
"איפה אוכל למצוא עובדים?" המשיך ושאל כשפניו רציניות.
"למה? לבניין?" החזיר לו המוכר בשאלה.
"כל מיני עבודות." השיב לו כשהוא מצית לעצמו סיגריה.
וואללה...אולי יש בתחנה מרכזית...יש הרבה הרבה רוצים עבודה"
גמגם המוכר.
"טוב! תודה לך..." אמר כשהוא בדרכו לצאת.
"אחמד! שם שלי אחמד!" השיב.
"ולי קוראים אפרים!" אמר ויצא.
מחשבותיו נדדו אל תקופת ילדותו, ילד עצוב ושקט, ללא אב ואם שיחבקו ויעניקו לו חום והבנה.
הרחוב היה מפלטו ושם שוטט מבוקר ועד ליל, חבריו היחידים היו כלבי זאב עזובים שגידל ותיפח.
מבית הספר נמלט תמיד, כשהוא מטפס על החומה הגבוהה משאיר עוד תלאי ממכנסיו עליה.
השיעורים בכיתה לא עניינו אותו בכלל, אהב לצייר את אותו מורה לכתוב שיר
או סיפור.
"תלמד או שתהייה מוכר בשוק!" זכר איך אביו היה צורח עליו בכל פעם שעשה מעשה רע.
כמו אותו לילה ששרף באש את הכיסאות והשולחן של גברת סולטנה השכנה.
כמעט כל הלילה הסתתר במרחק מה מן הבית, פוחד מזעמו של אביו.
ואותו היום ששבר לשכנה שרה את החלון, ולשכן הפרסי שגלגל לגינתו גלגל ענק של טרקטור, במקרים כאלה היה מסתתר ומצפה שאימו תגיע כשליחת הצלה להצילו מזעם אביו.
חבר אמיתי היה לו אחד, בן דודתו יהודה זיכרונו לברכה.
יהודה הזה היה קטן ממנו בשנה, והיה ילד חכם סמכותי וברדקיסט לא קטן.
את כל מעלליו ותעלוליו ביצעו יחד,
באחד הימים החליטו לבנות לול של יונים על אחד הגגות. לקחו לוחות עץ ארוכים והקימו לול לתפארת, גדול ויציב.
באותו היום התקוטטו השניים והוא החל לבכות ולדמוע, זכורות לו המילים שקילל עד היום: "הלוואי שהלול יפול...הלוואי שהלול יפול!" חלפו כמה שניות ואותו לול ענק שעמלו יום שלם בבנייתו צנח ארצה מגובה של כמה מטרים והתרסק על הארץ.
בשכונה היו שני נערים צעירים שהפילו את חתיתם על ילדי השכונה וגם עליו.
באחד הימים לעגו לו והוא פרץ בבכי, מר היה גורלם, האחד מת בנסיבות מסתוריות, השני נדקר למוות ע"י בחור אחר.
שעות ארוכות היה יישוב ליד אחד העצים בשכונה כשהוא מביט השמיימה, אל אותם עפיפונים צבעוניים שהוריו העניים לא יכלו לרכוש לו.
הקנאה כרסמה בו והכאיבה: "הלוואי והעפיפון ישתחרר מן החוט.." היה יושב וממלמל דקות ארוכות.
להפתעתו גם הקללה הזו צלחה והעפיפון היה משתחרר מן החוט וממריא לשחקים.
לא אחת יצא במסע למצוא עפיפונים נטושים, בעקבות החוט שהיה נתפס בשיחים.
במקרים רבים חמד לו לצון, כשנסע באוטובוס היה מקרב ראשו אל החלון,
מחפש "קורבן" ואז מתמקד עליו ולוחש:"הלוואי שהיא תיפול...הלוואי שהיא תיפול!" התוצאה לא אחרה לבוא, אותו קורבן היה נופל כאילו ויד נעלמה אחזה באחת מרגליו וגרמה לו ליפול.
בגיל שבע עשרה הכיר חברים חדשים וכוחותיו הלכו וגדלו בהתאם.
עמודי התאורה שברחוב סבלו מנחת זרועו, עוצמת המכה שהנחית הייתה מכבה את הנורה ופעמים רבות גורמת לקצר בכל השכונה.
התמרורים היו מתכופפים ומתפרקים כאילו והיו עשויים מקרטון.
חושו הנבואי ידע לומר בוודאות מה יהיה, מילים ומחשבות שחשב רקמו עור וגידים והפכו לאמיתיים.
נישואיו הראשונים לא צלחו, הרבה עצב ודמעות דמע וכאב כשהתגרש וילדיו הקטנים הלכו עם אימם.
גרושתו חשה את נחת זרועו וקללותיו, ומעולם לא ידעה שכוחו גורם לכל ה"תקלות" בחייה.
מנתח פלסטי שטיפל בה נעצר פתאום על הנפקת גימלים לחיילים, ניתוחים שלא צלחו ועוד מיני בעיות שקרו לה.
עד לאותו לילה מסתורי בו שכב כשעיניו עצומות .
קול עמוק ומצמרר אמר לו:"בגלל שגילית את סוד כוחותיך לאנשים אחרים, אני נוטל ממך אותו."
מאז אותו לילה חזר והיה כאחד האדם, חושו הנבואי עדיין נותר ואותו הקסם שמשך אליו נשים נשאר, אך כוחו השטני להרוס ולהכאיב נעלם כבמטה קסמים.
היום הוא אחר, משורר עדין נפש שברכתו וטוב ליבו ידועים בממלכת "דרך המילים" .
קמצוץ מסיפור חיי............
ותאמינו שיש מלאכים............
