ארנבים ורודים

קשרתי את החגורה מעל מרפקי, טפחתי קלות על צידו הרך, היום לא תהיה בעיה למצוא את וירידי. בדקתי את המחט, היא הייתה חדשה לגמרי, אני אף פעם לא ממחזרת אותן, פרנויה זה כנראה שמי השני. לקחתי נשימה עמוקה, החדרתי את המחט ורוקנתי את תוכנה לתוכי. ההשפעה הייתה כמעט מיידית, לא חזקה כמו בפעם הראשונה ,אבל עדיין לא מאכזבת, עוד לא הגעתי לשלב של לחפש תחליפים חדשים ומספקים יותר.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שעשיתי את זה, כמה שפחדתי מהמחט, כמה שיכלתי לישועה שהייתי בטוחה שהחומר ייתן לי. הייתי בת 15, בדיוק שבוע מיום הולדתי אם לדייק. אבא עוד פעם הכה את אמא. הוא בעט בה, הטיח את ראשה ברצפה, פתח לה את השפה, לא היה אכפת לו שעמדתי בצד וראיתי את הכל. הוא לא הפסיק, נראה לי שהוא שבר לה כמה צלעות, לפחות ככה זה נשמע, כשנמאס לו הוא גרר אותה לחדר השינה שלהם, סגר את הדלת ואנס אותה. אני יודעת את זה, כי את הצעקות שלה אני לא יכולה לשכוח. אני מניחה שהייתי צריכה לנסות לעצור אותו, לרוץ לשכנים, לעשות משהו עם עצמי. לא עשיתי דבר, רק עמדתי בצד ומיררתי בבכי. אח"כ ירדתי למטה וקניתי את המנה הראשונה שלי. התחלתי את הסוף שלי, כשאמא כבר כמעט וסיימה את שלה. משם הכל רק הפך לגרוע יותר, ובו זמנית למעורפל יותר. אני בטוחה שהרגשתי משהו, הייתי חייבת לחוש דבר כלשהוא, את הרגש הקטן ביותר, אבל הכל כל כך מעורפל שאני אפילו לא יודעת בוודאות אם יצאתי בכלל מהמיטה באותה תקופה. בעצם הדבר היחיד שאני זוכרת מתוך כל אותו ערפול זה את אבא. איך שהוא איבד שליטה לגמרי. באחד מהימים אמא לא קמה יותר, זה לא שאבא הרג אותה במכות, היא פשוט לא הייתה מסוגלת יותר, והחליטה לחתוך את עצמה באמבטיה המצ'וקמקת שלנו. אני מצאתי אותה.

אח"כ בליתי איתה שעות רבות מספור בתוך האמבט המוגעלת בדם.

הייתי זקוקה לשלוש מנות בשביל להשכיח איך זה הרגיש לחפש חום בגופה חסר החיים ואת איך שאבא בא אחר כך לחפש חום בגופי שלי.

ארנבים ורודים מקפצים סביבי, קוראים לי לעקוב אחריהם, לעולם של שמש וגבעות ירוקות. משום מה אני קשורה בשלשלאות לרצפה, אני מתחננת בפניהם, אנה חכו לי עוד קצת, אני רק מוצאת את המפתח ועוברת לעולם שכולו טוב. גם הפעם הם בורחים ומשאירים אותי לבד, קשורה, מבועתת, מוקפת בכלום.

נשימה עמוקה וחזרתי למציאות שלי. אני על הרצפה, בדירה המעופשת שלי, בזוית פי יש ריר ולידי אני רואה עיסה שאני מניחה שהגיעה מהקיבה שלי. גם הפעם לא לקחתי מנת יתר, זה לא שניסיתי לקחת אחת, פשוט גם לא ניסיתי מספיק לא. אני מחייכת בספק הקלה, ספק באירוניה ונרדמת במקום.

חשוך בחוץ, ישנתי במשך כל היום, זה מה שאני עושה ברוב הימים. בעצם ת'אמת אני לא מביאה לעצמי מספיק קרדיט, יש לי סדר יום קבוע למדי. בימי ראשון אני מבלה בקניות, יותר נכון ימי ראשון הם העמוסים ביותר וככה אף אחד לא שם לב איך שתוך דקות מספר גזרתי טופחת. בימי שלישי אני אוספת דמי אבטלה, נותנת למדינה לממן אותי. או יותר נכון לכמה זונות קראק, שהסכימו למכור לי את זהותן בשביל מנה. היום כולן כבר מתות, מסמים, מסרסורים ואולי ממחלת כבד כלשהיא, אבל כל יום שלישי, אחת מהן חוזרת לחיים. בימי שני, רביעי וחמישי בשעות הצהריים אני מגלה לגברים מטונפים מהו עונג.

בשישי ושבת ובעצם בכל רגע פנוי שיש לי אני מזריקה, מסניפה, מעשנת, שותה, מאבדת את דעתי.

אני קושרת, טופחת, מוצאת, מזריקה, פתאום אופוריה.

הכל מהתחלה בשביל להשיג את מה שהיה לי פעם, כל כך כל כך מזמן.

הארנבים הורודים חזרו, גם הגבעות והשמש, הכל מקיף אותי, משמח אותי, מרגש אותי, אני מדלגת ורק צוחקת. אני רצה בעיניים עצומות, מתגלגלת בדשא, מנסה לתפוס ארנב ורוד. אני רצה לגבעה הגבוהה ביותר, פורשת ידיים וקופצת.

אני עפה.