פיצ'יפקעס
הספינקס מדבר בשתיקתו. השמיעה קשה, לכן אמץ את עיניך והתבונן.
זקיף צהוב עומד בפני סיום משמרתו. הטבילה המזומנת לו כחולה ושטוחה. שורות עצים גודרות פס בטון המוביל מכאן ולשם והלאה מזה. לכביש אין התחלה או סוף: כל תכליתו להשאיר את האדם בתנועה מתמדת. ממבט הציפור הוא דומה לנחש אפור הנושא על גבו אינספור נמלים אצות-טסות לדרכן. דרך ישרה מדי תמיט קיפאון על העין והגוף; דרך פתלתלה מדי - סחרחורת. אך לא הכביש הוא ענייננו, אלא המקום אליו הוא מוליך.
כביש 4 נמתח צפונה בלי שיהיה בו אזור אחד אפילו ישר כפלס, וזאת מכיוון שהוא נקרע בין הכמיהה לצל הרי הכרמל ובין הערגה לים המדגדג חליפות את החופים הלבנים. קופסאות מתכת שועטות עליו בנהמות חסרות סבלנות, ותוואי הנוף נראה מבעד לשמשה כערבוביה מטושטשת של ירוק וחום מתובלת בכחול. עליך להרפות מהכביש המוביל אותך רק לכבישים אחרים, ולהביט בצידי הדרך, אם ברצונך לראות את אשר אני מדבר עליו. החוף גדוש מטעי בננות למכביר והשלטים מבטיחים שבקילומטר הבא תהיה במרחק מועט יותר ממטרופולין גועש המולה משהיית לפני רגע. לכן קשה יהיה למצוא את היציאה הנכונה.
שלט צנוע יותר ניצב על עגלה קטנה וישנה, לצד צומת צרופה. המילה פיצ'יפקעס כתובה עליו בכתב יד שמן וצבעוני, ולצידה חץ. שלטים מעין אלו צדים את העין, אך לא תמיד גם את הלב. המטרה כאן היא חוסר כל מטרה מוגדרת: עליך לראות ולהריח, לספוג בעיניך ובאפך את הדברים. אולי מפני שהאותיות כתובות באופן מלבב ומאיר עיניים, ואולי מפני שעייפת ממבצעי מכירות ושלטי פרסומות טורדניים, ואולי מפני שאתה זקוק להפוגה, אתה מחליט לעקוב אחר אותו החץ. אם תפנה בכיוון אליו הורה תעלה על כביש שעצי תמר גבוהים מסוככים עליו. אינך חש עדיין דבר פרט לציפיה. הישוב קטן ומסביר פנים, אבל לא באת להתחקות על דרכי הישוב דווקא.
בקצה המערבי ביותר של צרופה גווע הכביש ומפנה את מקומו לחול תחוח. תנועת הגלגל מתחלפת בתנועת הרגל. האוויר קריר ומלטף את עורך כידיד, ושעטת המכוניות רחוקה מכאן. מולך חנות שממבט ראשון ראויה לכינוי חורבה. קירותיה ישנים ומתקלפים כנשל נחש זקן. חלונותיה - או שהם מכוסים בשכבה עבה של טינופת, או שתריסיהם עקורים למחצה. דלת עץ פתוחה ומוחזקת באבן מפויחת, לרמוז שהכניסה תמיד מותרת. אכן, מבחוץ אין היא מרשימה כלל. גבר זקן יושב בפתח החנות על כיסא פלסטיק, ועיניו הכהות נחבאות תחת גבות עבותות. זקנו לבן ומצהיב בקצוות וכובע רחב שוליים לראשו. למרגלותיו רובץ כלב זאב שמביע את מודעותו לקיומך בזקיפת זוג אוזניים מרוטות ובמצמוץ חסר עניין. הזקן מחייך אליך ואומר בקול רועם, "בדיוק לך חיכיתי." הוא אינו אומר דבר נוסף, ואף אם תנסה לדובב אותו, לא יוסיף על מה שאמר.
הכניסה לחנות מלווה בניחוחות של יושן וריח קל של טבק. כאן נדחקת הטכנולוגיה המודרנית ומושבתים כל אמצעי החשמל. נר גדול המונח בקערית מהווה את התאורה העיקרית. השמש טרם שקעה - וזרועותיה מנסות מדי פעם לחדור דרך החלונות השומרים את צפונותיהם. בהשוואה לתחושת המרחב שבחוץ, החנות צפופה עד להתפקע; זה הדבר הראשון שתראה. מדפים על מדפים גודשים את הקירות, ומסתיימים רק כדי לפנות מקום למדפים אחרים. הרצפה מכוסה בשטיח ישן ומרופט, ואינך שומע כלל את קול צעדיך. הגודש העצום בפריטים משתק אותך לרגע; אינך יודע היכן להתחיל. אתה מחליט לשוטט באקראי תוך זהירות יתרה על חפצים שבירים ומכשולים שהמעברים דחוקים בהם. תחושת שלווה עמוקה מציפה אותך, נוסף לתמיהת-מה. כאן לא תמצא סוכני מכירות חלקלקים, או מערכות כריזה תובעניות, או ריחות סטריליים של מעבדות ואורות ניאון השמורים לחדרי מתים. החנות הזו היא בית לדמיון.
על המדפים ניצבים בערבוביה בובות קטנות ופסלונים זעירים בדמות בני אדם הצוחקים או מחייכים. אלה עשויים מכל דבר - פלסטיק, כותנה, משי, ארד. מהן חבושות במטפחות ומהן לובשות מגבעות ומצנפות, וחלקן ערומות כליל. קשה לראות את כולן במבט יחיד - והאמת היא, שגם בכמה מבטים - לכן לא נתעכב עליהן. מעבר להן ניצבת ספינה תלת מפרשית העשויה זרדים בגודל כף ידך, חרטומה מזדקר קדימה וכולה לוחשת תהילת ימים עברו. היא אינה יודעת את תכלית מסעה, ואף אינה מתעניינת בו; ספינה היא בית נע ונד. אתה משתאה למלאכת האומנות ומחליק בידך על המפרשים הדקיקים, כנושב בהם רוח.
אתה ממשיך הלאה, והזהר לבל תתנגש בשנהב הנשען על הקיר. גובהו כגובהך לפחות, והוא מכוסה מקצהו לקצה בציורים מסולסלים. חיה אדירה נטבחה ונשדדה לפנים בידי אנשים חמסניים ואותו חט עבר מיד ליד ומים לים עד שמצא את מקום מנוחתו בפינה נידחת זו. אולי בעתיד יקשט את ביתך - אתה מהרהר לרגע בשעשוע וחושב על השנהב תלוי כשופר ענק מעל דלת הכניסה שלך. אתה נוגע בו - אתה תמיד חייב לדעת מה טיבו של דבר בתחושה גופנית - והוא מחוספס ונוקשה כעצם. יתכן שעיטר לפנים בית אחוזה הודי, או ארמון תורכי, או שימש חפץ נוי אצל קולונל בריטי באפריקה הקולוניאלית. ההשערות מרובות והתשובות מעטות.
אתה ממשיך הלאה. ארונית מציגה לפניך שלל מאפרות בגדלים שונים ומעולמות שונים. אחת בדמות נעל בלתי שרוכה. חברתה עשויה צדף גדול ככף ידך. שלישית יצוקה מאבן קוורץ מלוטשת להפליא. עוד אחת עשויה זכוכית צבעונית המקלה על אשמת העישון בעונג שמסבים צבעיה.
מעל הארונית תלויה תמונה שמסגרת פשוטה לה. היא דהויה מעט, אך לא קשה לראות מה תוכנה. דמות חבושת כובע גוררת אחריה דבר שנראה כמזחלת על רקע ערפילי, תכלכל-אפרפר. אתה מתקרב כדי להיטיב לבחון את המראה. תווי פניו חסרים, תכולת המזחלת לוטה בערפל. כאן דמיונך ממלא את הריק. אולי זהו אדם שביתו כלה בסופה והמזחלת היא כל שנותר לו. אולי האדם גורר איתו את גוויית חברו כדי להביאו לקבורה. התמונה היא קרן שמש הפוגעת במנסרת מוחך.
תצלום דהוי ובלוי בסמוך לה מציג חייל בשחור לבן המחזיק רובה ישן ומשגר חיוך רחב לעבר מצלמו. שערו משוח בברילנטין ושפם דקיק מזדקר בחוצפה מעל פיו. הנוף סביבו מדברי, ויש רמזים לנוכחות גמלים ואוהלים בקרבת מקום. בתחתית התצלום חתימה מסולסלת בעט נובע.
אתה מתיק ממנה את מבטך ועובר לאזור אחר. כאן חולשים שטיחים מגולגלים על הקירות, והם כה מאובקים עד שסכנת עיטושים בלתי פוסקים צפויה לך. בסמוך להם מככבות חרבות טקסיות הנתונות בנדני מתכת, רובן מעוקלות כנשקו של שודד ים מאלזי ומכוסות בכתב סנסקריט. מכונת כתיבה ישנה וחלודה במידה שכזו עד שהחלודה היא צבעה החדש לוכדת את עיניך. אתה מבחין בכל פרט בה - האותיות החסרות, שם היצרן "אולברייט", השריטות בדפנותיה - ותוהה אלו קצרניות קפדניות וחרדות למלאכתן או סופרים חמי מזג ומשוררים המכורים לטיפה המרה נעצו בה טפרים דמויי אצבעות במשך השנים, הכתימו אותה באפר סיגריות וטיפות משקה ויצריהם הלוהטים. כדים עשויים בטוב טעם גורמים לך לחשוב על מדבר ובארות צוננים ונאקות גמלים, ואתה נזכר שפעם היו נשים נושאות אותם מלאים במים על ראשן, ומתפעל מכוח הסיבולת שלהן. צעיפים עבים ודקים, רקומים או נטולי עיטורים, נושקים לתרבושים וכובעי חסידים פרוותיים. דרבוקה ובוזוקי קרוע מיתרים מארחים לחברה לטנבור וקסילופון. פטיפון קורץ לך בפיו, הדומה לפרח נחושת גדול. מכשיר רדיו ישן - שגודלו כגודל מקלט טלביזיה - מעורר בך מחשבות על אנשים המצטופפים סביבו בשעה בה היה מכשיר כזה יקר המציאות - ומאזינים בדריכות לתוצאות משחקי הספורט או מהלכו הבא של המתאגרף החביב עליהם. אלו ידיים חרדו על פריטים אלו, אלו לבבות הגו בהם? איזו אהובה שמחה בשרשרת הפנינים החדשה שקיבלה, איזה נער עישן לראשונה בחייו טבק ממקטרת אביו הישן בלא לדעת, איזה אומן נשך את שפתיו ושכח לאכול או להתרחץ רק כדי להוציא בידיו את אשר ראה בדמיונו? אין שום סדר או הגיון במיקומם של החפצים. דומה כאילו הגיעו לכאן כל בעליהם הקודמים ונטשו אותם לגורלם, כמו היה המקום תחנת מעבר שבה פורקים עול זכרונות ישנים.
רק כעת אתה מבחין שאין שום תוויות מחיר על אף אחד מהחפצים המוצגים. גם אין שום שלטים המזהירים כי "שברת - שילמת!" ושום מבצעים למשיכת קונים פוטנציאליים. הדברים שכאן אינם זקוקים ללשון נוטפת דבש או למחירי מבצע כדי להימכר. אם תשאל את הזקן למוצאו של אחד החפצים, רק ימשוך בכתפיו בכבדות וירים את גבותיו כהשלמה למחווה. אין הוא יודע מניין הגיעו כל הללו, ואין בידו לעקוב אחר החוטים המוליכים אל הראשית. נדמה כאילו הוא עצמו הגיע עם החנות, פריט שאינו מגלה את סודותיו; פעולתו היא בחוסר פעולה. כאן נושקים עולמות אלו לאלו, בקונסטנטינופול זו בזעיר-אנפין. קצה השטיח מתחכך בנקודות מפגש רבות לאין מספר. פני יוצריהם אבודים ונשכחים, ורק זאת עדות לקיומם. רובם ודאי נסחרו בידי תגרנים ממולחים שקצה סיגר בפיהם או בידי רוכלים המחזרים על הפתחים; הבל פיהם - מדיף עשן או ריח משקה חריף וקולם ערמומי, עמוק ומשדל. אחרים עברו אולי בירושה מאב לבן ומאם לבת עד שכלתה השושלת, ואז נמכרו במכירה פומבית בזול או ביוקר, תלוי ברצון הקונים. אולי היו כאלה שהוברחו בידי נוכלים לשעה או אנשים שהשעה היתה דוחקת להם וכיסם ריק ממזומנים. ודאי ידעו לבבות חמדניים ונפשות עסקיות ומוחות מחושבים וטולטלו בימים, במדבריות, בג'ונגלים עד שהגיעו לבסוף לכאן. מקומם הוא במסדרונות המחשבה ובארונות התהיות והתשוקות, ואולי אף יניעו יד כלשהי להלבישם מחלצות חדשות ככוח הדמיון שיעוררו.
בצאתך את החנות, שב העולם לסורו. אורות מבצבצים על מורדות רכס הכרמל כמושבת גחליליות. פסקול המכוניות מתחרה בנגינת הצרצרים. הכלב עודו שרוע באותה תנוחה כמאובן, וכמוהו בעליו - שרוע על כסאו ומברך אותך לשלום מבלי להוציא הגה.
שהרי ידוע כי הספינקס מדבר יותר בשתיקתו.
כל הזכויות שמורות לאלון אשתר
