דובילבול

זה הדובון שתמיד היה חבול.

הייתה לו תחבושת קבועה מעל העין, על הגבה.

גבס ביד ימין, פלסטר על הרגל וחיוך תמיד מלא חיבה.

ואהבתי אותו נורא.

מסתבר שהלכתי איתו הרבה, אפילו ישנו ביחד באותה המיטה, והוא אף פעם לא העביר עליי ביקורת, אף פעם לא אמר מילה רעה, תמיד דיבר איתי עם העיניים החייכניות ולא שינה הבעה.

ותמיד אמרו שאני כמוהו, חבולה כל הזמן אבל תמיד מחייכת כשצריך.

ובשבת, ראיתי אותו שוב אחרי כל כך הרבה שנים שנעלם מחיי, שוכב לו בניחותא על מיטתה של האחיינית הגדולה שלי.

עדיין עם התחבושת מעל העין, על הגבה.

גבס ביד ימין, פלסטר על הרגל וחיוך מלא חיבה.

מביט בי באותן עיניים חייכניות וגאה בי, על מה שהפכתי להיות, אחרי שלילות וימים ראה את הכאבים והדמעות.

נמנעתי מלקחת אותו אליי, כדי שלא תראה הילדה כמה אני קרובה אליו.

כדי שגם היא תוכל לחוות את הרוך, האהבה וההבנה, את העיניים החייכניות והחיוך מלא החיבה.