הבלוג של גלקסיונר - הכוכבים של דניאל

ההבל המתעבה של ליל קיץ טשטש את מראות הכרך ומרח את הגבול הדק בין הקיים למתעתע. דניאל שכב פרקדן אפוף ריחות נרגילה, מנותק מעשרות הדמויות שנעו סביבו ובהה בשמים.  מיכל, רוך שדיה על בטנו, סנטרה על כפות ידיה הנחות על חזהו צחקקה ולהגה שברי משפטים לתוך הטראנס שגעש מסביב. היא כבר לא ניסתה להקימו או אפילו ללכוד את מבטו, הקרבה הפיזית היה כל שיכול היה להציע לה עתה. וגם זה בעירבון מוגבל, מאוד מוגבל. זמן רב עבר עד שהתעייפה, הצלליות מסביב סיימו את מחולן המטורף ואל השקט שנפער עם שוך המהומה חלחלו קולות של חיי העיר שלעולם לא נרדמת. היה משהו מרגיע ברחש הצמיגים, בצעדים מהירים או איטיים שהדהדו בין הבתים. אפילו בקולות שנשמעו מדי פעם היה איזה נופך של שפיות מתעוררת. מיכל כמעט נרדמה כשדניאל הניח את ידו הגדולה, הגרמית על עורפה וליטף בעדנה את שיערה הדביק , הסתור.

" חבל, כמעט ולא רואים את הכוכבים," אמר, ותר במבטו את השמים המוארים בנדיבות באלפי נורות ליבון, ניאון והלוגן, " אני צריך לקחת אותך למדבר," המשיך בלחישה ושתי עיניו צללו לתוך עיניה החומות, המופתעות של מיכל. היד המלטפת גלשה מטה אל הגיא שבין גבעותיה, חופנת את קרירות הפטמה הזקורה וידו, בעוד היד השנייה, חמה ומרגיעה הידקה את גופה המתעורר אל גופו. כך, ללא מילים, נרקם המחול הראשון של חגיגת קיומם.

מיכל פקחה את עיניה מתנשפת ומסופקת וחייכה אל הכוכבים הדוהים. " הם יפים כל כך," לחשה," הם מדהימים."