משפט האבנים

משפט האבנים

רוח חרישית יבבה מעל המישורים העקרים כנשיפתו של ענק התשוש מתלאות החיים. זו היתה שעת שחר מוקדמת, וקרירות הסתיו המתקרב לקיצו סימרה שערות והרעידה בשר חשוף. השמש אך זה פקחה את עינה, מושכת את עצמה ביגיעה לעבר חופת עננים קודרים שנתלו ממעל כרמז לבאות.

     מתחתם ניצבו המישורים המתים והריקים מכל, ממקדים את העין בדוגמה יוצאת הדופן שבמרכזם. מעגל אבנים ניצב בלב השממה כעין שעון ענק, ובו שתים עשרה אבנים שגובהן כגובה אדם בוגר, אחת לכל אחד מחודשי השנה החדשה. זה היה המקום בו נערכו משפטים מזה שנים רבות, מקום בו נחרצו גורלות ונגזרו דינים, אך זמן רב חלף מאז המקרה הנוכחי.

     הזקן שישב במרכז המעגל הזעיף פנים למחשבה. הוא היה כחוש כמוכה רעב -  איש מבין יושבי "הכפר החדש" לא התברך במזווה מתפקע -  ושערו הלבן והדליל היה שמוט לצידי ראשו כעשבים נבולים. פניו המחורצות דמו לבקיעים ונקיקים באדמה מוכת חמסין. הוא מעולם לא הרבה לחייך או לצחוק; בימים אלה נחשב שעשוע למותרות של גוססים או מטורפים. וודאי שלא אבה לחייך למול הדמות הרזה אף ממנו שהוכנסה אל בין המעגל הדומם.

     "דרלת בת העפר," אמר בקולו הרועם. "קרבי ובואי, כי שעת משפט היא זו."

     הנאשמת המיועדת היתה לא יותר מאשה עטופה בגלימה שחורה שכיסתה את כולה כתכריכים. פניה היו חבויות מאחורי רעלה, חושפות רק שתי עיניים פעורות ודומעות מפאת הצינה הסתווית. היא התקדמה בצעדים מהססים אל תוך המעגל, עד שנופף לה הזקן לאות שתעצור.

     הוא סרק אותה מכף רגל ועד ראש, מבחין בגווה הזקוף, בסנטרה המורם, כאילו יש בדעתה ללחום בו עד שתצנח השמש חזרה אל מאחורי ההרים. ידו הימנית האוחזת במצקת בחשה בעצלתיים בדלי שנח מולו. עלה ממנו ריח של טיט טרי, סמיך, כאילו חשב לטייח את קירותיו של האין המקיף אותם.

     "קראתם לי, ובכן, באתי," היא אמרה. "מה בפי השופט הגדול לומר לי?"

     הזקן שילב את אצבעותיו הגרומות זו בזו. "הכפר מודה לגבירה הנאווה שהשכימה את שנתה," אמר בעוקצנות. "האם אזלו נימוסייך? כהרגלך, דרלת, את בזה לכל נוהג היאות בין ברי דעת."

     "קצר בדבריך. דיבורי סרק אינם הולמים אותך." היא דיברה אליו בלא שום מורא.

     עיניו התכווצו בסלידה. "ניכר בך שלא חונכת כיאות," אמר. "אין בך יראת כבוד לכל מה שמהווה את לחם יומו של אדם. הובאת הנה, דרלת, על מנת לתת את הדין על כמה ממעשייך בעת האחרונה. מעשים שאינם עולים  בקנה אחד עם הראוי והמקובל בכפרנו."

     הוא עשה אתנחתא קצרה. הרוח המשיכה לייבב כישישה מוכת יגון.

     "מזה שבועות ארוכים את מסתובבת בכפר בלבוש שאינו יאה לנערה בגילך, וממלאת את ראשיהן של הבריות במחשבות סרק והרהורים בטלים. במקום לעשות דברים מועילים, כמו מציאת חתן הגון שיביא צאצאים חדשים ועזרה בשדות שאנו עמלים על שיקומם, מה שומעות אוזניי? שהגבירה הנאווה מעלעלת לה בספרים עתיקים שאין בהם כל תועלת, או מבלה שעות רבות בשוטטות מחוץ לתחומים המוגנים. אף סופר לי כי את בוהה שעות בכוכבים, מנסה למצוא בהם תשובה או משחק או האבן יודעת מה. מעשי שטות!"

     "אין בכך כל פשע," היא אמרה, מתגוננת.

     "אין בכך פשע, מה?" הוא הביט בה בחריפות. "כפרנו נועד לשרוד מחדש את התהפוכות שעברו על עולמנו במאות האחרונות. אנו נאבקים לשמור את האנשים מרוכזים בעמלם, וזאת כדי שלא ייפלו טרף להבלים כדוגמת אלה שאת שרויה בהם. מעשים כגון אלה שלך יביאו אותנו מחדש לשקיעה במי מדמנה עכורים. האם בזאת רצונך?"

     היא ירתה בו מבט מתריס. "אתם אינכם מוכנים להקשיב! אתם אלה שתביאו לשקיעה! בספרים גלום כל הידע העתיק על העולם שאבד. איש מכם אינו טורח לשמר מיומנויות חיוניות כקריאה ותורת המספרים, ועוד רבות וטובות. אני קראתי בספרים הללו, שאותם אתה מכנה 'אסורים ומסיחי דעת'. היו בהם נפלאות שאינכם משערים על קיומן. מכונות ענק שעזרו בחרישת שדות, אמצעים להקלת העבודה, להבאת מרפא לחולים ואף לגוססים, כלי תחבורה מהירים בהרבה ממעט חיות הבר המשמשות אותנו, ויעילות פי כמה-"

     "והרסניות פי כמה!" אמר הזקן, מרים את קולו כדי אוקטבה. "את חושבת את עצמך למניפת דגל הקידמה והתנופה? כלום סבורה את שבידך להפוך את הכפר הקטן הזה למטרופולין שוקק חיים? את שוגה בחלומות! מוטב לך ותקיצי מפנטזיות אלה, נערה."

     "מדוע אתה נאחז בעיקשות שכזו בפיסת גרניט מתה? איזה מין חיים הם אלו -  עובדים יום תמים כדי להפיק מעט תבואה מן האדמה החרוכה, שלא תניב שום תועלת פרט למזון תפל? אנו כחיות השדה, חיים רק על מנת לאכול ולהתרבות! לאן נמשיך מכאן? נערינו שוטים ככבשים בהן הם רועים. איש אינו חושב מעבר להרים המקיפים את העמק הזה. בידינו לעשות גדולות ונצורות. הלא זה מה שאומרים הספרים-"

     "המילים משקרות," אמר הזקן בקול שליו. הוא נופף באצבע מסוקסת אחת בביטול. "על כך את סומכת, מילים ישנות על פיסות קלף דהויות? שוטה שכמותך. המילים אינן מספרות את כל האמת בנוגע לעבר. את יודעת מעט מאוד, אם בכלל. אכן גדולות ונצורות חוללו פלאי התבונה והמדע, אין ספק בכך. מכונות שנעו במהירות העולה על זו של העיט, בתים שהתנשאו לגובהם של הרי ענק, ואמבטיות צפות שנעו על פני ימים אדירים ושיכנה בתוכה מאות ואלפים. האנושות היתה דבר מופלא וכביר שחלש על העולם כולו על ארבע קצותיו. והאנשים חיפשו תמיד דברים נוספים שיחזקו את מעמדם, ישפרו את אורח חייהם וירימו אותם מעלה, לנשום אוויר פסגות. ישנם אפילו מבין הקשישים ביותר שטוענים שהרחיקו לכת אל מעבר לכוכבים, אכן כן." הוא תלה מבט מזלזל בשמיים הקודרים. "אך ככל שצמחו שאיפותיהם, כך ניתקו רגליהם מהקרקע, כה רהבתנים היו. חוסר סיפוק תמידי היה קללתם. לא הספיק להם עולמם הקט; בבסיס האדם תמיד ישנה הנטייה להתפשט ולנוע הלאה."

     "עלינו להיות כמותם," אמרה היא, כאילו מילותיו מדרבנות אותה תחת שיעשו ההיפך. "לחקור את עולמנו, לא להיות כנועים כעבדים! לכבוש אותו ולנצלו, ולא להתחפר בכלא העלוב הזה כחפרפרת במחילתה-"

     "רוח נעורים תוססת," אמר בלעג. "יכולת לנצל אותה היטב על יצועו של חתנך. כאן לא תהיה קידמה ולא התפתחות. אני הבאתי אתכם, כל אחד ואחד מכם, למקום המפלט האחרון הזה, וכאן גם תישארו. לדורי דורות, אם תרצינה רוחות השמיים."

     "מדוע אתה מעולל כל זאת?" קולה היה מלא כעס. "אתה סוהר שמסתתר מאחורי מסיכה של צדקנות. אתה מכריח אותנו לסגוד לאבנים בדמות בני אדם -  הו, כן, אני יודעת שאומרים כי אלה 'אלים כל יכולים'! בי לא תשטה. החזרת את האנושות אלפי שנים לאחור, אל עידן חשוך ומזוהם, והכתרת את עצמך כמנהיג שארית הפליטה. ודאי הינך שמח בכס האבן הזה שלך!"

     הזקן שתק עת ארוכה לאחר ההתפרצות הזו. הוא התבונן באשה הצעירה, שהוכרחה ללבוש בגד שיכסה את כולה -  כסות הכלימה עבור אנשים שסטו מדרך הישר. כשדיבר לבסוף, היה קולו רך שלא כהרגלו.

     "לא לחינם אני עושה כל זאת, דרלת," אמר. "זו היתה הדרך היחידה בה יכולתי להציל את האדם מההרס שהוא ממיט על עצמו. כן, כבר חזיתי במו עיניי בתוצאותיה של ה'תבונה'!" הוא נחר בבוז. "את יודעת רק את צידו הוורוד של העבר. ומה באשר למכונות יורקות האש, שטבחו באלפי בני אדם, מה באשר לכלי נשק הרסניים שכילו ערים שלמות על יושביהן? כלים מתקדמים ושטניים מאין כמוהם שיכלו לשתק ארצות, מעבר להשגתנו הפעוטה? את זאת אין הספרים מספרים לך. הגעתי למסקנה אחת חשובה: את שבונה האדם, הוא הורס במו ידיו. כל התפתחות טכנולוגית שהיא הביאה תמיד לכליה והרג. אם בשם הדת, הלאום, אחוות העמים או כל אמתלה אחרת. אם ארשה לקידמה לחדור לכאן, ניפול כולנו. אני רואה זאת ברורות, נערתי האומללה. מפיתוח מחרשות מתכת נעבור חיש קל לכלי רכב ממונעים, לאמצעי בידור קלי דעת, ואז נתחרה זה בזה בשאלה מי צועד עם הזמן ומי נותר מאחור. הסקרנות והלהיטות לדעת מה קורה מעבר לנו תגבר על כל דבר אחר, ואז יחזור דחף ההתפשטות וימשול בכיפה. נרצה שטחים נוספים, וניאבק באנשים שיגיחו מעבר להרים כנחיל צרעות אימתני. ושוב יחזור הגלגל וירמוס אותנו תחת חישוריו. האם לא ספגנו די מלחמות, מוראות וזוועות? כאן, בעמק הזה, אנו בטוחים מפני האויב הנורא מכל -  אנו עצמנו. משום כך אינני מרשה לימוד, משובות, או שעשועים אחרים. אינני רוצה שלאנשים יהיה בכלל פנאי לתהיות באשר לזוהרם של הכוכבים, או בדומה לכך. הם נאבקים לשרוד מעל אדמה גוססת שטרם התאוששה מאימי התהפוכות שמוטטו את האימפריות העתיקות. הדרך היחידה בה נשמור על עולמנו היא אם נקפא על שמרינו, כאבנים הללו."

     "ומי הניח בידך את כתר האלוהים, זקן?" היא דיברה בבוז גלוי לאוזן. "אתה עוד תמות, ותחתיך יעלו אחרים. גם אם תנסה להשתיק אותי, לבסוף יישמע קולם של המבקשים לצאת מכאן ולתור את הארץ. לא תוכל לכלוא אותנו לעד בעמק החרב הזה."

     "זה אינו כלא!" הוא קפץ אגרוף והלם בקרקע הצחיחה. "זהו מקלט ששומר עלינו כתינוק בחיק אימו! מדוע הינך כה עיוורת?"

     "הפחד השתלט עליך," היא אמרה. "אתה פוחד שאולי מעבר להרים ישנו מישהו או משהו גדול וטוב מאיתנו וממך. מישהו שעלול להפיל אותך מכסאך ולמוטט את היקום בזעיר אנפין שבנית לנו כאן. שם בחוץ לא תהיה השופט וראש הכפר, אלא רק זקן חלוש ומבוהל. ומשום כך, אלף איש נאלצים לכבוש ראשם בעפר ולסבול בדומיה."

     "נערה כפוית טובה שכמותך," סינן מבין שיניים חשוקות. "היוהרה נוטפת משפתייך כחומצה, ואכן כחומצה תכלה אותך. לא ירחק היום בו תתחרטי על מילותייך אלה. חשבתי אולי לחון אותך, לראות אם תיאותי לשנות את דרכייך. אבל את עיקשת מפרד. היסוגי בך מדברייך, ואשכח את חוצפתך."

     "ולהיות כמוהם, שוטה וחסרת מחשבה כגוש סלע? אעדיף להיות מגורשת אל צידו השני של העולם. הגיעה השעה שמישהו ייטול לידו את המטה."

     חיוך לעגני התפשט על שפתיו החרבות של הזקן. "מילות שווא," אמר. "לא תשרדי יממה אחת מחוץ למקום הזה. העולם גווע לאיטו, וזהו נווה המדבר היחיד שיש בנמצא מהלך חודשים רבים מכאן. מסעך יהיה קצר משערתו של עכבר ועקר כנחל אכזב."

     הוא בחן אותה בעיניים קרות מצינתו של הבוקר. "ולבד מכך,איש אינו עוזב את הכפר בלא אישור ממני. אף לא זרע יוהרה כדוגמתך."

     "אני אנקה רגליי מכאן," היא אמרה בגאון. "ואודיע לכולם שאתה מחזיק אותם בכבלי הבורות-"

     "לא, לא תעשי זאת, נערה," הוא אמר. מבטו ריתק אותה למקומה כאילו מיסמר אותה בעזרת פטיש. היא נרעדה משהבינה פתאום את כוונתו.

     "משום כך אין עדים למשפט הזה," היא לחשה. "אתה רוצה להשתיק אותי באיבחתו של להב קר, האין זאת?"

     "מימיי לא טינפתי ידיי בדם," הוא אמר. "יתרה מכך, איני עומד להשפילך כיצור כלה ובר חלוף -  אני עומד להעניק לך נצחיות." הוא הרפה מהמצקת ופרש את זרועותיו הריקות. הבעת פניו לא היתה של שופט החורץ גזר דין, אלא ריקה במתכוון, כאילו הוא מניח להגיון להיות עבדה של המסורת.

     היא מצמצה בחשד, וניסתה לסגת לאחור, לנוס הרחק מכאן. אפס, מבטו שיתק אותה כבזיליסק דמוי אדם. היא גילתה לחרדתה שאינה מסוגלת להניע שריר. היא התאמצה לנוע, אך לשווא. היא יכלה להיות בה במידה חרק הכלוא בענבר.

     הזקן קם בגניחה חורקת מכריעתו, נעמד מול הנאשמת. הוא תלש מעליה את כסותה, חושף גוף כחוש וחיוור, השתקפות נאמנה של בני כפרו. אנחה חמקה משפתיו למראה ערוותה וחזה הזקוף -  בשר מבוזבז ותו לא. היא היתה נתונה לכוח המהפנט שלמד אי אז על ברכי הלהטוטן שתום העין, כשעוד היה עולמו רענן ותוסס וטרם איבד את עצמו לדעת. ולכוח הזה היו שימושים רבים וטובים, אכן כן. הזקן חפן קומץ עפר בידו ופיזר אותו על גופה העירום, משל ביקש לברך אותה בפוריות באמצעות פתיתי אורז. אך מטרתו שלו היתה הפוכה.

     הוא מילא את המצקת בטיט שבדלי ומרח אותו על הגוף הקפוא, אינו מחמיץ אף איבר, אף קימור בעור הצעיר. ידיו נעו כידי מאהב מיומן מקרקפתה ועד בהונותיה. לאחר שתתייבש התערובת -  עוד מלאכת נעורים מועילה -  היא תהיה פסל לכל דבר, בגופה כמו ברוחה.

     מה מעשיך? הוא ראה את השאלה האילמת בעיניה.

     "רק המאובנים שורדים," אמר כנושא תפילה חרישית. "ואת עתידה ללמוד זאת על בשרך."

     גופה התקשה כחימר שהתייבש בשמש. שערה הפרוע, הפזור, קפא כקרח. פיה נותר פעור כמתאמצת להגות תחינה או קללה. עיניה הבהיקו בחלל הארובות כאבני חן שאין ערוך להן. הוא המתין בסבלנות לחום שיעשה את שלו.

     לבסוף הוא כרע ברך לפניה, ממשש את הגוף שהיה לאבן ומניד בראשו בסיפוק. "אכן, רק האבן שורדת את הכל."

אוזני האנשים בכפר נמלאו בבשורה טרייה -  אלה נוספת הצטרפה לפנתיאון הקטן ששכן במרכז הכפר, קומץ של יצורים דמויי אנוש שהעניקו את ברכתם האילמת (והחלולה, על פי רוב) ליבול ולבריאות. הם באו לשזוף אותה בעיניהם מקרוב, ולהניח מנחות לרגליה -  מעשר מתבואתם, פיסת שעווה, בדילי שיער. אם מצא מי מהם שהיא דומה דמיון מה לצעירה שנעלמה מכפרם ביום האתמול, לא אמר דבר. מוחם היה טרוד יתר על המידה מכדי שיקדיש תשומת לב לצירופי מקרים שכאלה. ידיהם היו מלאות טרדות ודאגות גם כך. הם שמחו על שניתנה להם אלה נוספת שתקל על סבלותיהם, ולא תהו מניין הגיעה זו. די היה להם בכך שהיא קיימת.

     האלים המאובנים הוצבו במעגל זהה לזה שבו התקיים המשפט -  עיגול בן שתים עשרה אבנים. עיני הפסלים היו מופנים דרך קבע לשמיים, ידיהם פרושות כמתחננים למעט גשם. מעליהם נצנצו הכוכבים בלגלוג על פרגוד שחור, בלתי חדיר.  

     עד מהרה שכחו האנשים את הנערה שנעלמה, ואת האלה החדשה והמבטיחה. העבודה היתה תובענית ומפרכת, והשמיים קימצו בטיפותיהם. התושבים רטנו על אוזניהם הערלות של האלים הללו. הלא הם מכבדים אותם ביקר להם מכל? האם אין תמורה לקורבנותיהם? כמה מהם אף העזו להעלות ספקות בדבר יכולתם של פסלי האבן, מפקפקים באלוהותם.

     "שוטים," אמר להם הזקן במפגש היבול החודשי. "נתתם להם עד כה את מה שחשבתם ליקר לכם מכל -  פרי עמלכם. האלים הללו רוצים לראות נאמנות אמיתית מהי, ולא פירורים כגון אלה שהגשתם להם!"

     "ומה עוד נוכל לתת להם?" שאל מישהו בקול נרגן. "הם בולעים הכל, וכלום לא נותנים בתמורה!"

     "ניתן את החיים," הציע מישהו בקול רפה.

     מבטים נבוכים הוחלפו בין פנים ספקניות.

    "כן," אמר אחר במלמול, "חיים תמורת חיים..."

     "אני אביא את הבן שלי," אמר גבר בשיניים חשוקות ומבוקעות. "הוא -  הוא גם ככה עומד למות..."

     "חיים תמורת חיים!" האנשים החלו קוראים, תחילה במהוסס, אחר כך בביטחון גובר והולך. "חיים תמורת חיים! חיים תמורת חיים!"

     הזקן הקיף במבטו הזועף את הקהל הלבוש בגדים מוטלאים וספוג מחלות מידבקות כעדר טלאים מנוקדים וחסרי ישע. הוא ידע שהוא מונחה בידיים עתיקות, אך לא היה לאל ידו לעשות דבר בנידון. סבלנותם פקעה -  ועליו לשמור עליהם שקטים ונאמנים, או שיישבר כעץ בסערה.

     "אם כן, עשו זאת," אמר חרש. "תנו להם את היקר לכם מכל -  את פרי בטנכם, ואז יגירו השמיים תנובה."

     וכך נחתם המפגש. האנשים התפזרו, עיניהם יוקדות מתקווה הגובלת בטירוף, מחשבותיהם נתונות לקופיץ, למגל, לחרמש. איש מהם לא ראה כיצד הליט הזקן את פניו בידיו וכיצד חמקה לה דמעה תחת האצבעות הגרומות.

     בראשית החודש הבא, טעמו הפסלים דם אדם על קרסוליהם.

     הרוח יללה את הלחן העתיק שלה, והדם השקה את הארץ בנדיבות רבה משל המים.