אהבה

החבל מתהדק סביב הצוואר, הידיים נשלחות, מושכות, מנסות להפריד בין ההתלכדות הקטלנית הזאת של סיבים ועור חי. הנשימה נעלמת, המחשבה מתערפלת, הבזקים לבנים מחליפים מראות שהעיניים פעם ראו, הדופק עולה, הפאניקה שולטת. הגוף בכל מעודו, כנגד כל הסיכויים, מנסה למצוא, להפיק, לספק חמצן. ואז הכל נגמר.

אני מתה.

במבט לאחור אני מניחה שכל דבר הוביל אותי לאותו מעמד על עמוד תלייה, כל החלטה שלי, כל פעולה, סימנה את זה שאין לי אפשרות לסוף אחר. אני יודעת שכמו כולם נולדתי למות, אבל אף פעם לא ציפיתי שהמוות שלי יתרחש ככה. אני ועוד בחור עם מסכה שחורה, אני ועמוד, אני וחבל כל כך הדוק, אני וקהל כל כך מריע. כן, זה היה ברור שזה יקרה לי, אבל איכשהו הצלחתי לפספס את כל סימני האזהרה.

ההתחלה שלי הייתה רגילה, כל כך נורמטיבית שזה כאב. בת שלישית לזוג הורים עמידים בפרבר איכותי באמצע עוד עיר ענקית. היו לי ציונים טובים, חברים מחונכים, מטרות ראויות. עמדתי להיות רופאת ילדים או עורכת דין או שאולי מנהלת של איזשהו מפעל חשוב, זה בטוח היה אמור להיות משהו עם תואר יוקרתי והרבה משחק בחיים של אחרים. הייתי אמורה להתחתן עם בעל עשיר ומיוחס ולהעמיד עוד דור של ילדים שיהיו בדיוק כמוני. אתם יודעים שום דבר שאמור היה להביא אותי לאותו עמוד תלייה.

ואיכשהו, הכל קרה בדיוק להפך.

אני מניחה שהעמוד תלייה קרץ לי כבר בפעם הראשונה שלחצתי על ההדק. בעיתונים אז קראו לזה רצח נורא בדם קר, זוועה, אי אנושיות. התקשורת תמיד הגזימה. אתם מבינים, כל מה שעשיתי היה לגשת למי שהיה עד לאותו רגע החבר שלי בארבעת השנים האחרונות. לגשת ולפוצץ לו את העין, ואת שאר הראש בדרך. האמת במבט לאחור, לירות לו בעין היה מעשה ממש לא חכם, אתם לא מבינים מאיזה עיסות מגעילות מורכב המוח. בפעמים הבאות הייתי כבר יותר מתוחכמת, והסתפקתי במקומות הרבה פחות פרובוקטיביים ולא פחות קטלניים.

בעיתונות כינו אותי האלמנה השחורה, השוו אותי לג'ק המרטש, הפכו אותי למפלצת. אני הראשונה שהודה שהמעשים שלי היו רחוקים מלהיות ראויים, אבל לא הייתי כל כך נוראית. נכון שרצחתי גברים, מספרם רב יותר מכל מספר אצבעותיי, אבל באמת שלכל אחד מהם זה הגיע. אני לא הלכתי ברחוב ונטלתי חיים של אנשים תמימים, כל מה שעשיתי זה לוודא שהגברים שהיו איתי יהיו רק איתי. זה מה שאף אחד לא הבין, לא הרגתי אותם רק בשבילי, זה היה בשביל שנינו, ככה כשהם מתי בידיי, על ידיי, מה שהיה בנינו הפך להיות משמעותי, זה הפך להיות חשוב יותר מכל העולם, מכל מטרה שהיא, האהבה שלנו קודשה בלחיצת ההדק שלי ובדם שלהם. לא הרגתי את כל הבחורים שהיו איתי, רק את האלו שפקפקו בנו, שלא הבינו כמה חשובה האהבה שלנו. את אלו שהרגתי אהבתי הכי הרבה, אלו שהרגתי לא האמינו באהבה, והייתי חייבת לגאול אותם.

בסופו של דבר כמובן שתפסו אותי. באחת הפעמים האחרונות לא שמתי לב כל כך, נהיתי שאננה, כנראה שסתם פספסתי משהו, אולי השארתי תמונה שלנו באזור, אולי לא לקחתי את הליפסטיק, פישלתי איפשהו והם הגיעו אליי. המשפט שלי היה מהיר, קצר, בלי שום אשליות לזיכוי. כולם ידעו ורק אני עוד לא האמנתי, לא קלטתי, עוד לא ראיתי את אותו עמוד תלייה. הם פסקו לי מוות וסגרו אותי בתוך תא קטן. קטן ואטום.

הקירות סגרו עליי, מנעו ממני אוויר, כאילו שהכינו אותי לאותו עמוד. האור לא היה קיים, והזמן עמד מלכת. לא ידעתי כלום חוץ מזה שמצפה לי מוות, היו אף ימים שבהם כבר חשבתי שבטח כבר הרגו אותי ואני כלואה בתא הזה לנצח, הגהנום הפרטי שלי שאין לי ממנו מנוס. השפיות שלי נעלמה לה, התחלתי לראות מראות, חוויתי מחדש את כל ייסורי הגסיסה של כל אחד ואחד מאהוביי, הרחתי את ריח הדם, הרגשתי מחדש איך שמשהו הופך לכלום. אני לא יודעת כמה זמן בליתי שם במחשבה על כל מה שהפסדתי, על איך שהייתי אמורה להיות כמו כולם, איך שהייתי אמורה עכשיו לגהץ חליפות לבעלי בבית המפואר שלנו, במקום לשבת פה, לצפות למוות שמסרב להגיע.

יום אחד זה קרה. הוציאו אותי מהכלום שעטף אותי במשך נצח, דחפו אותי לאור יום, לעבר קהל מריע, העלו אותי לבושה סחבות לגרדום, כיוונו מצלמות לפניי, הקריאו תפילה בשביל נשמתי, הבטיחו לי גהנום נצחי, הלבישו לי לולאה על צווארי ותלו אותי.

הנשימה שלי נפסקה, וזהו אני מתה.