שיר הארס

אני הולך ברחוב.

 ללא איש, אני מכשיר את עצמי למאבק הקרוב.

דרכי אספלט יזמנו אותי לשמש הקופחת,

מדרגות השרב רק זומנו שאבין את עיני המתייפחת.

שעה שאקנה לי סכין רוצחת,

את שאלותיי ותהיותיי, היא תגאל משירת הארס,

אש שקבורה בי מעידה על שקרי ההולכים ושבים,

שרב. סביבי שיני הנבלות טרוקות בהרס.

האם אגאל את שר המלחמה מהעורבים,

או את ימי מהבדידות. הרקב רושף בשבילי מתים,

חורכים ושוצפים בימיי החמים. כשיכר שחור,

ליבי ישוב בפינה השקופה, מסתתר מאין, מוכתם מהאור,

גששים עולים בשחר, מחפשים הם את שלוותי,

שנקטמה כלאחר יד, לאחר שעזבתני, בעליבותי,

לו הייתה לי את ידך למרגוע.