מאיה
אני יודעת שלא דיברנו כבר חמש שנים ובטח המון דברים השתנו אצלך. בטח השתנית מקצה לקצה וגיבשת לעצמך אופי שלא ייצא לי להכיר, וכמו שאני זוכרת אותך זה בטח אופי חזק.
אז גם אצלי המון דברים השתנו, אנשים באים והולכים, את בטח יודעת איך זה.
את אומרת לעצמך "הנה בנאדם שאני יכולה לסמוך עליו. אחד שלא יעזוב." ואז מגלה שזה לא נכון. שונאת שזה קורה.
למרות שזה בערך מה שקרה איתך. את יודעת, היום אני מסתכלת על מה שקרה וזה נראה כל כך ילדותי וטיפשי, גם המעשה וגם התוצאה.
אני לא יודעת אם את זוכרת אותי אבל פיתחתי לעצמי יופי של מנגנון השמדה עצמי שאחד מהביטויים שלו היה להתנתק ממך. אחת מאותן טעויות שגם אחרי חמש שנים מצטערים עליהם. אני חושבת שאני יודעת למה הפסקנו להיות חברות. זה היה שילוב של המון גורמים יחד (אני נשמעת כמו מיקוד בהיסטוריה, אני יודעת): נורא רצית להיפתח לעולם, להכיר אנשים חדשים, לגדול, ואני נורא להיפך.
היה בי צד (עוד יש לי?) מאוד ילדותי, מאוד דומיננטי שאוהב לשמור על הדברים כמו שהם:
קבוצת חברים מסוימת, אופי מסוים, שיחות די קבועות על נושאים די קבועים (הארי פוטר, אלעד, הארי פוטר, סימס, הארי פוטר, וכ'ו-נדמה לי שהבנת את הדפוס), ולא היה לי פשוט לקבל את זה שאנחנו גדלות, שכולם מסביבנו גדלים, ונורא רציתי להישאר קטנה, להישאר בעולם הסגור שלי, רק איתך ועם אלעד ושתהיו שניכם רק שלי, כמו סוג של הורים כאלה שאומרים לי תמיד שאני חוצפנית מדי ושיש דברים שאסור לי להגיד או לעשות, ומצד שני אהבתי מאוד להצחיק אתכם ולראות שטוב לכם איתי. אני מודה. זה לא התפקיד שלך לפקח עליי ולהיות הורה שלי. מאה אחוז. ואני חושבת שהבנתי קצת מאוחר מדי שנמאס לך, ושאת רוצה להתרכז יותר בך, שאני לא יכולה להיות רכושנית כל כך ולחשוב שאת רק שלי, ואין לאף אחד זכות לראות איזו חברה מדהימה את חוץ ממני. יכול להיות שזה גם מחוסר ביטחון. אולי עמוק בפנים חשבתי שאין בי משהו מספיק טוב בשביל שתישארי חברה שלי אחרי שתגלי אנשים חדשים, ושתעזבי בסופו של דבר. וזה קרה. יותר באשמתי כמובן, אבל אני חושבת שרק זירזתי תהליך שהיה קורה גם ככה.
זאת הייתה טעות לאבד אותך (אלוהים, עכשיו אני נשמעת כמו אחד מהמכתבים של החבר שלי), וזה משהו שאני מתחרטת עליו עד היום. אני חושבת שהייתי צריכה אותך מאוד. רציתי שתהי לידי, שתאזני אותי. אני אכזבתי אותך, ואת אכזבת אותי (אני זוכרת כמה גיחוכים מאוד מעליבים מצדך כשגברת פרמון-שמעת שהיא ניסתה להתאבד?-הייתה עסוקה בלרדת עליי).
בכל מקרה, כיף לראות אותך במסדרון מחייכת ושמחה, רואים שהסתדרת יפה. זאת הייתה כנראה יהירות לחשוב שתתגעגעי אליי ושאחרי זמן מה תסלחי לי ותכניסי אותי שוב לחיים שלך, אבל בחרת שלא. ויש לך סיבות. הסיבה שאני כותבת לך את המכתב הזה היא פשוטה: אני מתגעגעת אלייך.
אני לא חושבת שתסיימי לקרוא ותגידי "וואלה, אני חוזרת להיות חברה שלה כי נזכרתי כמה אני אוהבת אותה וכמה היא הייתה חשובה לי", כי אולי את לא זוכרת את זה בכלל. אבל אני עדיין זוכרת דברים ממך שהיו חלק מאוד גדול מהילדות שלי: הברביות, הסימס, השיחות בלילה כשבאתי אלייך או את אליי, הסודות, הסיפורים, וההבנה הזאת שאנחנו באותו ראש שהייתה לנו אז. דברים שהם רק שלנו, לדבר אנגלית, לרכל על כולם, לראות קטנטנות...חחחח...הדברים האלה נראים כל כך רחוקים עכשיו, לא?
עוד מעט נסיים את בי"ס, את תלכי לכיוון אחד, אני אלך לאחר, ולא בטוח שנראה אחת את השניה יותר.
אז אם אפשר, ביום האחרון של בי"ס, רק תשלחי לי חיוך אחד. תשדרי לי שאת גם חושבת עליי מדי פעם, או שסלחת, כדי שזה לא יסתיים ככה שאני אחשוב שאת שונאת אותי לנצח ושאין סיכוי שאני אשלח לך כרטיס ברכה לחתונה או משהו-וגם הפוך.
אני חושבת שמה שקרה זה בעיקר פספוס. אני אולי יוצאת מתנשאת שאני אומרת את זה (ותאמיני לי שלקחו לי המון שעות של טיפול בשביל להצליח להגיד את זה), אני חושבת שהפסדתי חברה טובה, ותומכת, ומקשיבה, שהייתה ונשארה החברה הכי טובה שהייתה לי בחיים,
אבל...גם אני יכולתי להיות חברה ממש טובה בשבילך. בעיקר עכשיו שאני כבר גדולה ומבוגרת, ולא תצטרכי לדאוג לי יותר J.
אני חושבת לעצמי חבל שהייתי אגואיסטית. חבל שלא הייתי בזמנו חברה טובה בשבילך כמו שהיית בשבילי. חבל שלא הראיתי לך שאת חשובה לי ושאני אוהבת אותך, וכנראה ככה הקלתי עלייך את הדרך החוצה מהחיים שלי. אני מצטערת על זה. אני רק מקווה שיום אחד, אולי, תתני לי לתקן את זה,
ושיהיה לי האומץ לתת לך את המכתב הזה.
שלך, אני.
