" לאבא שלי יש סולם, מגיע כמעט עד שמיים. לאבא שלי..."
המנגינה התנגנה בראשו של טום. אמנם כבר עברו כמעט 8 שנים מאז אותו יום, אותו יום שבגללו חיו הוא ומשפחתו, אשר כללה רק אותו ואת אימו, בסבל, אך המנגינה, אותה מנגינה, שנדמה כי היא זאת שגרמה להכל, לא סירבה לצאת מראשו.
כמעט שמונה שנים, לא זכה לומר את המילה אבא, ולו פעם אחת.
כמעט שמונה שנים, הושפל ונפגע.
כמעט שמונה שנים, תקף אותו בלילה, אותו חלום, אותו סיוט, אותו לא יכול היה להסביר. אביו, מטפס על סולם, סולם אינסופי,לא מסתכל מטה, אל בנו, עולה מעלה ומעלה, ונעלם.
" טום. טום! אתה שומע? טום! " קראה מיכל אימו בקוצר רוח.
ידו של טום שאחזה בספל התה, הרפתה מאחיזתה, ונשמע קול התנפצות. הספל נשבר.
" יופי טום! ממש מעולה, אתה מוכן להיות זהיר יותר בפעם הבאה? " אמרה מיכל ויצאה מהמטבח להביא יעה.טום ואימו, גרו בדירה שכורה בתל אביב, אשר בה חדר שינה אחד, מטבחון אחד, וחדר שירותים.
משפחתו של טום היתה בלתי רגילה עוד מההתחלה. אביו, דניאל, נפגש עם מיכל בתיכון, ומאז לא נפרדו דרכיהם. אך הגיע זמנו ללכת לצבא, ומיכל בת השש עשרה בלבד, ילדה יומיים לאחר מכן תינוק קטן ומתוק, בעל שיער זהוב ועיניים כחלחלות.
כך יצא, שטום ראה את אביו מעט מאוד זמן בחייו.
אך כל פעם, כאשר ראה את טום, היה אביו שר לו שיר, אותו שיר, שנראה היה כי הוא זה שגרם להכל.
" ואבא שלי הוא הכי בעולם, ואבא שלי הוא הטוב מכולם..." המשיכה המנגינה להתנגן בראשו של טום, בזמן שאסף את שברי הספל וספג את התה מהריצפה.
" טום, אני הולכת לעבודה, ואני צריכה... אלוהים אדירים! כבר חמישה לשמונה, אתה חייב לרוץ! " קבעה מיכל, נשקה על מצחו של בנה במהירות ויצאה מהבית.
זה היה רק ארבע דקות לפני הסוף. באותו יום כמובן, לפני שמונה שנים.כמעט.
טום חגג את יום הולדתו הארבע, יחד עם כל החברים בביתו, שאז היה בית גדול דיו להכיל את כולם. ברקע התנגן השיר שהכי אהב, "לאבא שלי יש סולם ".
היה זה ליצן שהפעיל את הילדים, משום שטום היה ילד שתמיד צחק. עד לאותו היום.
המסיבה היתה נהדרת, ואז נשמע צלצול בדלת.דניאל היה בדיוק במבצע סודי של הצבא, כמו תמיד, אך הבטיח לחזור מוקדם כדי שיוכל לראות את בנו.
" אבא! " צעק טום ופשט את זרועותיו כדי לקבל חיבוק דוב חם מאביו, אך להפתעתו, עמד בחוץ, לא אביו, אלא שוטר גבוה ורציני, ומאחוריו שוטר ממושקף, נמוך יותר עם שיער אדמוני, ובידו פנקס.
מיד התרחק טום בפנים סמוקות ונחבא מאחורי אימו.
" משפחת לוי, נכון? " אמר השוטר הגבוה וכחכח בגרונו.
" כן, אלה אנחנו, קרה משהו? " אמרה מיכל ובקולה עבר רעד, דאגתה לדניאל היתה גדולה.
" היום, יום רביעי החמישה לספטמבר שנת 2000, בדיוק ארבע דקות לפני שבע, נפל דניאל לוי, בפעילות סודית של צבא ההגנה לישראל. " קבע השוטר הגבוה בקול קר וחסר רגש, והרכין את ראשו.
מיכל כיסתה את פיה בידה הימנית, החלה בוכה בשקט ובידה השמאלית ליטפה את ראשו של טום הצעיר, שעדיין לא הבין מה קרה.
" אמא? " אמר בקול רך ולאחר שתיקה קצרה הוסיף:
" אסור לך לבכות! מבוגרים לא בוכים, מה קרה? אמא! את מפחידה אותי! "
" טום " אמרה מיכל בלחש ורכנה אל בנה.
" טום, הנשמה של אבא עלתה למעלה, הנשמה הטובה שלו, אתה מבין? " המשיכה ומשכה באפה.
" נו, זה טוב לא? זה אומר שהוא יעזור למלאכים שלמעלה לעזור לעולם " אמר טום והבעה מבולבלת על פניו.
" כן טום, זה מה שזה אומר, אבל... זה גם אומר שלא נראה אותו יותר. לעולם " כעת קולה של מיכל נשבר ובכייה גבר.
" אף פעם אף פעם? " שאל טום ועיניו נצצו.
" כן טום. אף פעם אף פעם. " הצליחה מיכל להשחיל את המילים אל תוך בכייה. כעת גם טום הצטרף, ומאז אותו היום, הוא כבר לא חייך. כמעט. בכל מקרה, זה מה שהבטיח לעצמו, אבל לפעמים, מדי פעם, כשאף אחד לא ראה, היה מחייך לעצמו במראה. והוא היה משכנע את עצמו, שגם אם אבא שלו מת, זה לא אומר שהוא צריך לחיות כמו מת. לכן לפני שעשה את דרכו אל בית הספר, בשנת 2008, חייך אל עצמו, חיוך קטן, מהוסס, אבל מלא כוח.
"רק אלו שחיו יכולים למות." (טי.סי אליוט)
