אהבה ומתנות
צחוק מילא את החדר כאשר שריקת הרוח בענפים המסולסלים השתלבה בשירה. פרפר זחל על הרצפה מחפש אבן עגולה שגלגל אל מתחת למיטה. כאשר מצא אותה התרומם ורץ אל אימו. היא לא הסיטה מבטה ממנו והמשיכה לשיר, עוקבת אחר מסלולו הפתלתל אחרי האבן המתגלגלת. בן שלשה חורפים, גדול ופיקח. כך היו היא ונפש אוהבת מדברים עליו. תושבי הכפר הסתכלו עליו בעין עקומה וזרקו לרוח עפר כדי להרחיק את הרוחות הרעות. היא כבר התרגלה להפתעות שגרם בכל מקום. במיוחד כשלקחה אותו איתה להביא את המים מהבאר, היה עוזר לה למשוך את החבל הקשור לכד כאילו הוא בן עשר לפחות. אז היו הנשים מתרחקות ממנה ומשאירות אותה בודדה ליד הבאר. וכשהייתה רוצה לדבר מעט איתן, היה מספיק רמז כמו: "ראה על העץ את העלה ההוא!" והוא היה רץ ומטפס על העץ כמו קוף בוגר ולא כמו ילד בן שלשה חורפים. פרפר היה מסתתר שם עד שרמזה לו בכך שכיתפה את הכד והחלה לפסוע, אז היה גולש מן הענפים שהסתירו אותו והיה רץ אחריה ואוחז בידה החופשיה שהשתלשלה למטה למענו.
"ראית אמא איך אף אחד לא ראה אותי? ראית איזה יופי אני יודע להתחבא? אפילו לא נשמתי, אף עלה לא זז." היה מביט בה בעיניו רבות הגוונים- עין סגולה, עין כחולה. מביט ומחייך באושר ואז גם השמש הייתה מחייכת איתו. תמיד הייתה שומעת את הלחישות מאחורי גבה על בנה המוזר. חלק מן הנשים כינו אותו שד. חלק אמרו שאולי הוא מלאך. אך כולן חששו משלש המכשפות שנתנו לו את חסותן ולכן לא גרשו אותה ואת בעלה מן הכפר. היא ידעה שאומנם לא גרשו, אבל במידה ויקרה משהו למכשפות. אולי הם יצטרכו לברוח.
"אמא קחי את האבן, אני סיימתי איתה." היא לקחה את האבן העגולה מידו, האבן עם ורידי האדום בלבן הגירי שלה. נוגעת תוך כדי כך באצבעותיו. ושוב אותו עקצוץ מוזר ומוכר שהעביר אותה אל זיכרונות העבר.
נאמנה ראתה את עצמה יושבת ליד המכתש, כותשת דורה לקמח. מקמח זה היא תאפה לחם. הריחה את ריח הבשר שנאפה בתנור. הריח גרם לה להתמזג עם דמותה שעמלה. לפתע היא גילתה שהיא מפזמת פזמון לפי קצב הטחינה. בשקט, ללא מילים. עלי עולה, עלי יורד, עלי מכה על דופן. עלי כותש גרגר גרגר, עלי נשלף החוצה, קמח נשפך אל הקערה, גרגרים ניגרים אל המכתש. עלי עולה עלי יורד... והקצב המונוטוני השרה עליה געגועים לבעלה. עוד לא עברו שעות רבות מאז יצא לעמלו, אבל נפשה כמהה אליו. בעוד שבכפר לעגו לה. לשתיקתה הפתאומית, להאלמות המוזרה. תמיד ראו בה משהו מוזר, ורק בעלה, הבחור המבוקש בין בנות הכפר הזה וכפרי הסביבה הקרובה, רק הוא שם את ליבו אליה. ליבו הטוב והמבין. הוא בחר בה מתוך רבות שצבאו על דלתו. כמובן שלא הבחורות באו אליו, אלה היו האמהות שלהן. אמא שלה אפילו לא ניסתה להכנס לתחרות על ליבו וידו. לא היו להן כבשים או עזים. בקתתן הייתה דלה. והיא לא נחשבה כמבוקשת בין גברי הכפר. לכן כולם התפלאו כאשר אמא שלו באה אל הבקתה הדלה שהכילה אותה ואת אמה.
שבועיים לאחר ביקורה של אמא שלו הם התאחדו. כמובן בטקס צנוע. וכמובן לקנאתן של הצעירות שראו עצמן כמתחרות עליו. לפחות עד לרגע האיחוד עצמו. יתכן שהכועסות ביותר היו האמהות.
עד לרגע בו אחז בידה. עד לרגע שבו ראש הכפר אמר : "אתם זוג!" הוא לא דיבר אליה ממש. גם היא לא אמרה דבר. לא כי אסור. היא התביישה לדבר אליו, והוא, הוא לא דחק בה. באותו רגע קסום, שבה ליבה כמעט פסק מפעום.
ברגע שראש הכפר אמר: "אתם בעל ואישה ואמא אדמה עדה לכך." באותו רגע הביטה בעיניו הגדולות וראתה בהן חום, היא טבעה בתוכן, היא הרגישה שהיא נחנקת עד שחדר לראשה ולהבנתה שזה עומקה של אהבה שהוא מגיש לה כמתנה. היא לא הכירה את האהבה. אף פעם לא אהבו אותה באופן כזה. גם היא לא אהבה אף אחד, כך. כמו שהוא הגיש לה כמנחה. אבל כשהבינה מהו הרגש וגלשה על גליו כאילו כנפי הרוח נשאו אותה כעלה קל משקל. צפו בתוכה נימים ותחושות מקבילים, כאילו ברק שורף את העלה הנידף. אבל לא תחושת כאב יש בו בעלה, אלא תחושת התעלות. שקעה בעיניו והבינה שהרגש הגיע אליה מין האין אל העין. ממה שאף פעם לא היה לה למה שצפוי לה. הרגישה מאושרת.
"אני אדאג לכל מחסורך!" הבטיח והיא האמינה.
"ואני לכל צרכיך!" התחייבה. חייכה אליו בחזרה.
הם חזרו מן הטקס אל הבקתה החדשה והיפה שבנה עבורה יחד עם חבריו. בערב הוא סיפר לה כי הם עזרו לו בשמחה כיוון שהוא ויתר על כל יפות הכפר והשאיר אותן בשביל החברים.
בלילה בעדינות אין קץ, בסבלנות, נגע בה, ליטף אותה, גרם לה במילים יפות שתיפתח אליו ותאמר לו: "אני מוכנה אליך." בימים שלאחר מכן היא חיכתה לשעות האלה. תחילה למתנה הקטנה שהביא לה מן השדה. לאחר מכן הארוחה המשותפת, החיוכים והשיחות. הסיפורים שסיפר לה והיא סיפרה לו. זו לה פעם ראשונה שהיא רצויה כך. אפילו יש משהו שבולע את דבריה בסקרנות והבנה, והכי חשוב באהבה. בסוף היו מתכסים בשמיכה שהיא רקמה עוד לפני החתונה. מעלים אותה עד מעל הראש כדי שהירח לא יביט במעשיהם.
לילות רבים הם התחבאו מהירח. אך למרות הזמן שעבר היא לא בהריון. כל בנות הכפר הנשואות נושאות את בטנן בגאווה, מקרקרות כתרנגולות, משוויצות ביכולתן. רק היא חסרה את הבטן. את הגבעה המתנשאת קדימה בגאון.
כעת היא שרה בליבה את שיר הלחם. לא בפיה, אסור לה. שרה ומחכה לרגע שבו תלך אל הבאר, אל העץ, שם תחכה שנפש אוהבת יחזור מהשדה, יחייך אליה, יניח את ידו החמה, החזקה על כתפה, יאחז בכד ויחד יפסעו אל הבקתה. ביתם. הדורה נטחנה אט-אט, והיא אספה מספיק כדי הכנת הלחם. לשה את הבצק בידיה החזקות ושאלה את עצמה למה דווקא היא? למה לאחר השמחה הגדולה כל כך במציאת אהוב כזה, בא עונש של שתיקה? כשסיימה להכין את הלחם ואת האורז. הוציאה מן הכד המכוסה, שורש זנגוויל וחתכה אותו דק דק. לאחר מכן פיזרה את הפיסות הדקות אל תוך האורז והוסיפה גם קמצוץ קטן של מלח ואבקן או שנים של זעפרן. ניחוחות נישאו והתאבכו חיש באוויר והיא שאבה מהם אל ראותייה. היום הוא לא יום של בשר ולכן לא הכינה ממנו. במקומו היא אספה פטריות יבשות לערבב עם האורז. הוסיפה קצת קמח דורה, קצת ירקות מבושלים. ערבבה הכל לעיסה וממנה הכינה לביבות. אותן אפתה על פלטת ברזל. הריחות התפזרו בבית וגרמו לה להרגיש נינוחה. אז ניגשה אל קופסת הכנפיים שלה, פתחה אותה ופרסה לפניה את כנפי הפרפרים של המכשפות והרביעית שהביא לה בעלה. כשהניחה את הכנפיים בתבנית של שתי כנפיים מעל שתי כנפיים, חשה שוב במילים שאמרו המכשפות.
"רקמי וסרגי פרפרים, תפרי פרפרים, טווי פרפרים. ללא חוטים, רק בידייך, באמצעות דמיונך. שמרי על פיך ואל תאמרי דבר לאיש. לא תוך כדי ולא אחרי. ורק כשיציר כפיך יושלם ויגיע לגיל שלש עשרה חורפים, רק אז ספרי לו ולבעלך מה מוטל עליו."
לפתע חשה מחויבת. ניגשה אל כסא הנדנדה שליד התנור ותוך כדי כך שישבה בו. בהתה בלהבות והניעה את ידיה מעלה מטה ולצדדים. בעיניה ראתה זוג מסרגות שאותן אחזו ידיה. מסרגות שאיתן סרגה בחוטי צמר צבועים דוגמאות של פרפרים, פרפרים מסוגים שונים. ידעה שכשתסיים לרקום אותם היא תטווה אותם לתוך מארג הבד שתטווה, ורק כשתסיים את הכל באופן הטוב ביותר, ללא חיפזון, באופן מושלם. רק אז תהיה מסוגלת לדבר. יציר כפיה המושלם יצטרך את מושלמותו למשימה. כי כמו שפרפר אינו יודע להיות דבר אחר גם היא חייבת לדעת רק מושלמות של יצירה. כדי שמה שיכנס בעוללה, בבנה. יעזור לו במשימתו.
דמדומים ירדו על הכפר והיא בעבודתה המוזרה. נפש אוהבת נכנס בסערה לבקתה. "אהובתי, לא חכית לי ליד העץ!?" הוא הושיט לה ענף מפוצל ומסולסל כמו שאהבה, אך היא לא לקחה אותו והמשיכה בתנועות ידיים ובמבט בוהה עליהן. גם בעלה הביט בידיה, "את סורגת?" שאל והיא לא ענתה. הוא ניגש אליה, ליטף את ראשה. נשק למצחה וחייך. כבר חודשיים שהיא לא מדברת. כנראה שזה חלק ממה שהמכשפות אמרו שיקרה. עליו להתאזר בסבלנות. הוא האמין בה, הוא האמין במכשפות.
נפש אוהבת הוריד את הכד מעל השולחן וניגש אל הבאר שבמרכז הכפר להביא מים. בנות שעברו במקום חייכו ואמרו אחת לשנייה: "ראי את נפש אוהבת, הפך להיות עבד שלה. מה הוא מוצא בה? אנחנו יותר יפות, יותר נחשקות, יותר חמודות." הן צחקקו אחת לשנייה והמשיכו, "יש לנו יותר כבשים. אז למה הוא בחר בה ולא בנו?" נפש אוהבת עשה עצמו כלא שומע וברך על כך שלא בחר בקלות הדעת האלה.
הוא שלשל את הכד לבאר ומשכו מלא במים. עם הכד על כתפו חזר במהירות לבקתה. רחץ את ידיו, ערך את השולחן לשניהם וחיכה שתסיים את מעשיה המוזרים.
מאוחר יותר נפלו ידיה העייפות לפתע פתאום על ברכיה. דמעות של כאב וצער טפטפו אחרי הידיים. הוא ניגש אליה, עזר לה לקום והושיבה מול השולחן. "שבי, תנוחי, שתי מעט מים." מזג לה לכוס והשקה אותה בידיו. אוחז בכוס בעדינות כדי שלא תשפך טיפה על בגדיה. כשסיימה הושיט אצבע ומחה שרידי דמעות מעיניה. "תנוחי." אמר לה, "אני אגיש לך." היא אכלה מעט והוא דאג שתכניס את החלקים הטובים מהלביבות שאפתה אלו עם התבלין והפטריות אל פיה. לאחר מכן אכל גם הוא, פינה את השולחן וישב לידה. "היום חרשנו את האדמה ליד הנחל, הכנו אותה לזריעת תירס ודלועים." סיפר לה וחיוך על פניו. "הפרד של חנית ארוכה לא רצה לזוז, ואז חנית לקח ענף של שיטה עם קוצים והצליף בו. הפרד התרגז עליו ובעט בו."הוא דיבר כאילו הוא נמצא במרכז ההתרחשות והיא הביטה בו כמהופנטת. "מגל עקום ניגש לחנית ארוכה שהיה זרוק מהבעיטה על הרצפה ולקח ממנו את הענף." סוף-סוף הוא נח מעט בין המילים והמשפטים, שם לב שעיניה עוקבות אחריו והמשיך. "הפרד חשב לבעוט גם במגל עקום, אבל מגל התחכם לו ובא מקדימה והושיט לו את הענף כדי שיאכל את העלים..." וכך המשיך לספר כמו בכל יום את עלילות עבודת השדה ואיך מצא עבורה את הענף המסולסל. כך הוא מספר לה חודשיים והיא רק מקשיבה ולא מדברת, לא מספרת לו דבר. והשינוי היום שהיא התחילה לעשות מעשים עם ידיה כאילו היא סורגת. אבל רק כאילו. הוא חיכה בסבלנות.
כשסיים לדבר הירח כבר שיחק עם הכוכבים, הוא ניגש אליה והוביל אותה למיטה, עזר לה לפשוט את בגדיה והניחם בזהירות על הכיסא. גם את בגדיו הניח ונשכב לצידה. היא הניחה את ראשה על כתפו ונשקה לצווארו. הוא כיסה את שניהם להחביאם מעיניהם הסקרניות של הירח והכוכבים. עד שעייפו ונרדמו.
היא פקחה את העיניים והרגישה את האבן שפרפר הניח בידה. ממש כמו שהרגישה בלילה ההוא שרק עכשיו יצאה ממנו, את שריריו של אהובה. פועמים לידה, בתוכה. אוהבים אותה, מקריבים לה את מיציו. מעניקים לה כמו בכל הלילות הקודמים, אהבה. אבל היא זכרה שבלילה ההוא הרגישה בקרבה בבטן פנימה משהו שונה, ענוג יותר. עונג שזרם מן הידיים שלה אל הראש שלו ואל הידיים שלו שליטפו את בטנה. עונג שכמותו לא חוותה בלילות הקודמים. וגם לא בלילות שלאחר מכן. עונג שגרם לה להמשיך לרקום, לסרוג, לתפור, לטוות לסרוגין את הפרפרים שלאחר מכן היו בנה. היא יצרה לו בתוכה את כסות הגולם שממנה הגיח החוצה. הגיח והגיהה אור סביבו. כמו שאמרו המכשפות. את כל אהבתה וכשרונה. סרגה טוותה ורקמה בו.
והוא בחוכמתו רואה את כל מה שסביבו ויודע איך לשמח אותה על אותה תקופה קשה. היא לקחה אליה את האבן. "בוא בני, בוא ואחבק אותך." הוא המשיך לחייך אליה וקפץ לזרועותיה.
"את יודעת שאני גדול, אני לא צריך שתרימי אותי." אמר בנימה מתפנקת.
"אני יודעת." והיא אכן ידעה אך הזדקקה למגע הזה והוא הבין בשכלו המופלא את הצורך שלה. "אבל עוד מעט אתה תהיה כבד, אני צריכה להרגיש אותך קרוב אלי כדי שאחר כך יהיו לי שאריות ממך."
מבטו המוזר חייך אליה בעין כחולה ועין סגולה. מבט צופן סוד. היא אהבה את המבט הזה.
"אמא אני יודע שאת רוצה אותי קרוב, וגם את אבא וגם את גחלת." היא נזכרה לפתע בגחלת ורצה אל העריסה שבה שכבה בתה בשקט והביטה בזהרורים הרצים על הקיר מהשתקפות קרני השמש בכנפי הפרפרים הפזורים על השידה.
