אור כבֵה לרגע ומסתיר חיים.

ופתאום בחושך, את כמו כוכב נופל,

אל החול נפרמת, ילדה ללא פנים.

אל שריקת הבוקר, קמה כמו ציור,

את דוהה לפתע, מחליפה צבעים.

עייפה כמו נחל, אשר מימיו יבשו,

אל הקור נצמדת, ילדה ללא חיים.

פזמון:

את ילדה של אף אחד,

על חוף החיים לבד.

מחפשת בין גלים,

פתרונות נעלמים.

את ילדה של אף אחד,

מתפתלת בלבד.

איש עוד לא ידע לבך,

ללטף את כאבך.

בין גבעות חייך, באושר האפל,

את ילדה בלי רוח, את הערפל.

יקיר דסא

תל אביב, 5.8.2004