מישל

" היי לוזר, תביא לי ת'מחברת ש'ך, לא הכנתי שיעורים במתימטיקה " הוא אמר, מוקדם יותר באותו היום. אבל לא הייתי פראייר, החלטתי, בפעם הראשונה בחיי, להתמודד.

" אין סיכוי, תכין אותם פעם הבאה בעצמך, או שתמצא מישהו אחר שיעשה לך את העבודה. כי אני לא!"  עניתי לו בביטחון ושמחתי שהצלחתי לעמוד על שלי , אבל מישל לא שמח בכלל.

"מה אמרת? " הוא שאל והסתכל עלי במבט מאיים.

"שאני לא מתכוון להביא לך את המחברת " אמרתי בפחד אך עדיין ניסיתי להיראות חזק ובטוח.

" עוד מעט כבר לא תהיה ממש בטוח בזה " אמר מישל והתקרב אלי עד כדי כך שיכולתי לחוש את נשימותיו האיטיות ומלאות האיום ולהריח את הריח המצחין שנבע מפיהו. הלכתי אחורה בפחד, ידי הזיעו. ידעתי מה הולך לקרות עכשיו- מכות.

" תיזהר ממני! או שתיפגע! " מצאתי את עצמי אומר, אבל ידעתי שאין לי סיכוי. מישל צחק בלעג ודחף אותי על הרצפה. עיניו סקרו את הכיתה הריקה ואת היציאה למסדרון, לבדוק שאף אחד לא בא, אך למזלי נכנסה ורוניקה המורה לאנגלית ושמה את תיקה על הכיסא שניצב בקדמת הכיתה. מישל הקים אותי במהרה מהרצפה וחייך לעברה חיוך מאולץ.'איזו הקלה' חשבתי לעצמי. נזכרתי שהשיעור הבא הוא אנגלית, ושסביר למדי שורוניקה תישאר בכיתה.  היא שלחה לעברינו חיוך והביטה זמן מה על מישל שהחזיק את כתפי בחוזקה.

"How are you guys today?" שאלה וסידרה כמה דפים על השולחן.

"  "Goodאמרתי בפה יבש והעברתי את ידי המיוזעות על מכנסי. מישל רק המשיך לחייך את אותו חיוך מאולץ.

" נראה אותך היום אחרי בית ספר במגרש- דפוק " הוא לחש לעברי ולשמע הצלצול התיישב במקומו-שולחן מאחורי. ידי רעדו והזיעו. 'להגיד למישהו? להתלונן? לא. יחשבו שאני פחדן ומלשן, ויציקו לי אפילו יותר. אני צריך להיות גבר. פעם אחת באמת להתמודד לבד. אני אתייצב היום במגרש, ואפתור איתו הכל. מי יודע, אולי זה בכלל לא יגיע למכות'. לא יגיע למכות... באמת הייתי דפוק. גל של ילדים נכנס לכיתה.

"למה לא היית בחוץ?" שאל אותי סטיב,  שהוא בערך החבר היחיד שלי, והתיישב במקומו שלידי. החלטתי לומר לו.

 "לפני שיצאתי להפסקה מיש..." הספקתי ללחוש אבל מישהו מאחורי תפח על כתפי. הסתובבתי כדי לראות את מישל תוקע בי מבט רצחני ומאיים.

"מה?" שאל סטיב.

"אה... כלום " עניתי והשפלתי את עיני. " פשוט לא היה לי חשק ". רציתי לעצור את השעון, רק לא להגיע לרגע הזה , בו אצטרך להיתייצב מול מישל, אבל היום עבר מהר.ממש מהר. דבר אחד כן שימח אותי- מישל קיבל מנה מיוחדת של תרגילים באלגברה מאחר שלא הכין שיעורים, אבל מה שבסופו של דבר היה אמור להיות משמח, הפחיד אותי הרבה יותר.

צלצול. יצאתי בצעדים כבדים מהכיתה והשתדלתי ללכת לאט במיוחד, אך לבסוף הגעתי.

" מישל?" אמרתי וסקרתי את השטח. הוא לא נראה בשום מקום. התיישבתי על ספסל וחיכיתי.

" מרק " שמעתי את קולו של מישל מאחורי. הסתובבתי ואז... אווץ'. אגרוף בפנים. מעט דם זלג מאפי,וזה כאב.מאוד. אבל איכשהו, פתאום, היה לי כוח, כמו שאף פעם לא היה לי. אולי אלה היו העלבונות שנספגו בתוכי, אולי, אולי פשוט הבנתי שאני צריך להגן על עצמי, ואולי פשוט לא היה לי האומץ לעשות את זה לפני כן. זה בטח ממש כאב לו, וגם לי, טיפה. מעולם לא הרבצתי ככה. הרגשתי גאה, אבל התביישתי, התביישתי מהעובדה שירדתי לכזאת רמה.

" איך העזת?! " הוא אמר והתקרב אלי, ידו כבר מוכנה להרביץ לי כהוגן. עיניו נחו לרגע על רוכב אופניים צעיר שרכב לקראתינו, אך מיד החזיר אותן אלי. הוא התכונן להתקיף, אבל הייתי מהיר ממנו והתחמקתי. איכשהו, גם אני לא בדיוק זוכר איך, החלה שרשרת של תאונות, וכך יצא, שמישל שכב מדמם על הרצפה ורוכב האופניים שבר רגל.

" לילדים אלימים אין מקום בבית ספרנו! מבין!? " אמרה שרה המנהלת שתמיד נשארת מאוחר יותר בבית הספר לסדר דברים ולהיפגש עם כל מני מורים  חדשים והורים. וידעתי שזה בגללי, הרגשתי כל כך נורא, והתחלתי לבכות. למה? תמיד שמרתי בבטן, תמיד. ודוקא עכשיו, כשפעם אחת עמדתי על שלי, הכל השתבש.

אז זהו. אני בבית ספר חדש, הילד המסכן עם האופניים קיבל מאיתנו אופניים חדשים, ומישל. מישל כרגע שוכב בבית וישן. אני מקווה שהוא יאהב את חבילת הממתקים שהבאתי לו. ושהוא יקבל את מכתב הסליחה. אני מקווה.