היומן(השם עדיין לא סגור)

היומן:

ה-28 למרץ, 2100 יום שישי:

היי. אמרו לי בשיעור לכתוב יומן. אז הנה אני כותב. רק התחלתי וזה כבר משעמם כל כך.אוף. קוראים לי מייקל, לא שזה משנה לך, אתה במילא יומן, או את. אני בן 11 ואני גר בתל אביב. אין לי מושג מה לכתוב פה, אז אני סתם אכתוב קצת מידע עלי ועל הסביבה שלי. למרות שאתה סתום ובטח לא תבין כלום.

יש לי אמא (דא!) וגם אבא (עוד דא!) ושתי אחיות (לא כל כך דא!). אני לומד בבית (דא!) והאישה המפגרת המוקלטת שאני חייב לסבול כל יום, בשביל " ההשכלה שלי " היא זו שנתנה לי את המשימה הזו: לנהל יומן על המחשב למשך חודש, ולראות איך ההרגשה. והאמת? חרא. זאת ההרגשה. היא והקול הצפצפני והמתכתי שלה אמרו לי לנסות לתאר ולהוציא את הרגשות שלי.סתם משעמם. אני מעדיף לשחק במחשב החדש שיצא- co8000 (דא!) במשחק המגניב The killer שאני יכול לשבת מולו כל היום.

אתמול ראיתי ב-psw  סרט מוזר שצילמו בערך לפני מאה שנה, ולא היה אפשר להריח או להרגיש כלום!!!! סבתא אמרה לי שפעם היו לאנשים מכשירים שנקראו DVD ׁושהדבר היחיד שהיה אפשר לעשות איתם הוא לראות סרטים, ועוד היה צריך לקום ולשים את הדיסק!!! (פחחח... גרוע)

טוב, נגמרו ה: "שתיים עשר שורות לפחות! " שלינדה (המורה בטלויזיה) הכריחה אותי לכתוב.

מייקל

ה-3 לאפריל 2100, יום חמישי:

יומן\יומנה,

 משעמם לי. התחלתי לחשוב על האפשרות שאולי באמת החיים פעם היו יותר טובים. סבתא כל הזמןמזכירה את זה, ואומרת שאנחנו פשוט דור נורא והעולם הפך להיות קטסטרופלי, אבל אי אפש להיות בטוחים, כי היא משוגעת. פעם אחת היא שברה לי את הטלויזיה ממנה אני לומד ולקחו יומיים שלמים עד שתיקנו את זה,דווקא היה נחמד. והיא כל הזמן רק מילמלה משהו על זה שאני צריך ללכת לבית ספר. בית ספר... מי בימינו הולך לבית ספר? רק מי שאין לו כסף...

סבתא גם הכריחה אותי לקרוא ספר, בשם " מובי דיק ". ליוויתן. נו באמת, עד כמה דפוק היה יכול להיות הסופר?! התחלתי לקרוא וישר נרדמתי. אני מבין למה אין את הספר הזה בסיפריית הרשת ( מה קשה להבין?! סיפרייה של ספרים, בטלויזיה\מחשב!).

סבא מצד אבא אמר לי שפעם היו לכל אחד הרבה יותר חברים ומכרים. לי אין אף אחד. אני בקושי יוצא מהבית, במילא האויר גרוע, ויש לי אסטמה.

קשה לי.

קשה לי.

קשה לי.

מייקל

נ.ב

אולי באמת זה עושה טוב להוציא את הרגשות.

ה- 29 לאפריל 2100, יום שלישי:

אני יודע, הייתי אמור לסיים לכתוב ביומן אתמול, אבל החלטתי שזה דוקא נחמד. סבתא מאוד שמחה. לפני שהיא מתה. אתמול זה קרה. פתאום, בלי סימנים או התראה מוקדמת. אף פעם לא בכיתי. אבל עכשיו פתאום כן,ואני עצוב, עצוב כמו שלעולם לא הרגשתי. הבטחתי שאני ישמור על כל הדברים החכמים שסבתא אמרה לי ונתנה לי, והחלטתי שאני הולך לשנות את העולם.

שלך,

מייקל.

ואתם יודעים מה?

הוא שינה.