2003\11\22-21
אלה לה או לו
קשה היה לי לקום בבוקר, אבל התעוררתי מוקדם, עוד לפני אבי. כל הגוף היה תפוס, בעצם משוחרר. לא, אני לא יודעת איך הגוף שלי. אני מרגישה שהוא לא שלי. הכנתי לו משהו לאכול, שלא כהרגלי. הוא עדיין לא התעורר כשנכנסתי אליו לחדר, פניו היו שלוות על הכרית, כמו של מלאך.
המכונית לוקחת אותי לים המלח. אני חייבת לברוח.
לא קשה למצוא מקום בבית מלון, במיוחד אם משלמים.
אבי לא יודע איפה אני. לא אמרתי לו. השארתי לו מכתב שישמור על עצמו.
אבי לא ישים לב שנעלמתי. לפחות לא עד שיחזור בצהרים מהעבודה ויראה שאני לא נמצאת.
בערב כשידאג קצת, אני אתקשר אליו. אולי עד אז אמצא את עצמי.
פרקתי את התיק הקטן עם הבגדים המועטים שהבאתי מהבית אל הקולבים והמדפים בחדר ונשכבתי על המיטה. השארתי את העיניים פקוחות כדי לא לחלום. אבל ההזיות נדחפו בכוח גם כשהעפעפיים פקוחים לרווחה. אני לא יודעת מה קרה לי אתמול בלילה. עדיין לא כינסתי את כל האברים שלי שהתפזרו, איני יודעת לאן. כל עולמי חרב עלי בלילה אחד. בשני זיונים. אולי שלשה ואולי לא היה שום דבר. כל התפיסות שתפסתי, התנפצו. כבר לא יודעת מי אני כרגע. או מה הייתי עד עכשיו. אם אני אוהבת אותי עכשיו. או שאהבתי יותר את עצמי קודם.
נכנסתי למקלחת ופתחתי את זרם המים בעוצמה החזקה ביותר, מים רותחים, אני אוהבת מים חמים, הם מנקים ממני, מנקזים אותי מכל הטומאה שאני גורמת. מכל החטאים שאני סוחבת. מזל שבבתי מלון המים החמים אף פעם לא נגמרים. ישבתי על שרפרף בתוך המים שזרמו עלי. ונתתי להם למחוק מפניי את הדמעות. קיוויתי שמים מוחקים מים. או לפחות מטשטשים את הסימנים. קיוויתי שלא אדע מה הם המים ומה הן הדמעות. אך כנראה שהדמעות שנזלו ממני היו רבות יותר. הן מחקו את זרם המקלחת. רציתי משהו שימחק גם אותי.
שום דבר לא העלים אותי, שום בולען לא פער את פיו לבלעני. המשכתי לשבת מתחת לזרם המים ולבכות. הרגשתי לפחות שעם הדמעות הבטן מתנקה מהמשקל הכבד של הלכלוך שהוא אני. אני זקוקה לנקות את עצמי מבפנים ולא מבחוץ. המים הזורמים עזרו לשטוף את הכל אל פתח הביוב.
יצאתי מטפטפת החוצה. שלוליות נגררות אחרי. מלוכלכות כמוני. רק אני רואה את הלכלוך. חווה צדקה. אולי אני טועה. אולי אני אשמה. אולי אתאבד וזהו.
נשכבתי רטובה על המיטה. קמתי, חסרת סבלנות, חסרת אונים. התיישבתי על השטיח ושוב התחלתי לבכות. קשה היה לי לעצור את עצמי. חום המיזוג הרדים אותי בעודי בוכה. ככה על השטיח מקיר לקיר. באותו רגע לא חשבתי כמה רגלים דרכו עליו, כמה סיגריות כיבו עליו ואיזה לכלוך ימרח עלי.
התעוררתי מאוחר, כבר היה חושך סמיך בחלון. אני חושבת שהנשמה שלי שחורה יותר, אבל לא מתווכחת על הנושא עם אף אחד. התלבשתי שוב באותם בגדים בהם באתי עד כאן. ירדתי לחדר האוכל ומסרתי את מספר החדר לסדרן. הוא הסתכל עלי ולא הבנתי למה. ניגשתי למראה גדולה והסתכלתי על עצמי, אולי משהו שלבשתי, לבשתי לא נכון. הכל היה בסדר. שכחתי שבחורים מסתכלים עלי בגללי ולא בגלל טעויות בלבוש, או איפור מרוח. אפילו לא התאפרתי, לא שמתי בושם. כלום. נקייה. ובכל זאת בחורים עדיין מסתכלים עלי. עברתי מול מגשי האוכל הרבים שבעבר גרמו לי לערום על הצלחת מכל טוב. הפעם שום דבר לא גירה אותי. לא גרם לי להניח על הצלחת. שמתי לב שאני עוברת ליד המגשים כבר כמה פעמים. כלום לא מצא חן בעיני. לפתע התגעגעתי לנזיד שאבי הכין כמה ימים קודם. לריח שלו, לטעם שלו, לגוף שלו. תפסתי את עצמי מפסיקה לחשוב על אוכל ומתחילה להתגעגע לאבי. התנערתי. הושטתי את הצלחת לבחורה שהגישה מנה בשרית. "עוף בבקשה."
"איזה תוספת לשים לך?" שאלה. נמוכה, שמנה, ומכוערת. שמתי לב שבמקום לענות לה, אני סוקרת את חסרונותיה. הרבצתי על ליבי. בושי לך. אמרתי לעצמי. שימי לב לגומות החן שלה, לרצון הטוב שלה לשרת אותך. חייכתי אליה כמה שרק יכולתי.
"סליחה. אני פשוט מרגישה קצת לא טוב. אפשר תפוח אדמה. רק קצת." הסתובבתי כדי למצוא שולחן.
"אולי את רוצה לראות רופא. יש במלון." קראה אחרי הבחורה שרק במוחי המעוות הייתה מכוערת. אך אם רוצים, ניתן למצוא בה מעלות רבות. כמו אצל אבי. כמו אצל אבי, צריך רק לרצות.
האוכל לא טעם לי. ליחה רבה כתוצאה מהבכי, הצטברה הגרוני ומנעה ממנו להחליק אל בטני בקלות. קמתי ועזבתי את השולחן ללא שסיימתי גם את המעט שלקחתי.
יד אחזה בשרוולי. "סליחה. קוראים לי צבי ואני אחראי המשמרת. הבחורה שמאחורי המנה הבשרית, היא מסרה שאת לא מרגישה טוב ואולי את צריכה רופא. באתי לראות אם היא צודקת ואת צריכה רופא?" הבחור הביט בי בעיני עגל. ראיתי בעיניים שלו :אני רופא ואת חולה. אני אבדוק אותך וארפא אותך כל הלילה. לא טעיתי בקשר אליו. אני יודעת לקרא בעיניים של החרמנים האלו.
"לא, תודה. הייתה לי סחרחורת קלה והיא עברה. אנוח וזה יעבור." נפנפתי אותו ממני. אני לא זקוקה לזכר הלילה. הגבר שהיה לי בלילה הקודם סיפק אותי לזמן רב, חשבתי וטעיתי.
נכנסתי למיטה בבגדים שעלי. ולמרות המזגן הרגשתי קור בעצמותיי. התעטפתי גם בשמיכות וגם ובציפוי ורציתי שאבי יבוא ויכסה אותי. אבל הוא אפילו לא ידע איפה אני.
************************* ********************** *********
הזמן עבר ואבי שחזר מהעבודה, עמל על צלי בקר בקדרה עם תפוחי אדמה מתוקים. הוא ידע שאלה אוהבת את המאכל הזה ורצה לפנק את אלה החדשה. הזמן עבר והצלי כבר היה מוכן. השמים האפילו וכך גם ליבו. אבי ניגש כבר כמה פעמים אל החלון כדי לראות אם רכבה של אלה כבר חונה מול הבית. אך שום דבר. הוא ניגש וצלצל אל חווה, אך חוץ מלהדאיג אותה לא קיבל ממנה מידע חדש. הלילה ירד ושוב אבי התקשר לחווה. "היא עוד לא הגיע ואני דואג. היא השאירה לי מכתב שאני צריך לשמור על עצמי."
"רגע, למה שהיא תבקש ממך לשמור על עצמך?" שאלה חווה את אבי.
"למענה. היא הוסיפה." אמר לה אבי. "זה בגלל שפעם ראשונה שכבנו כמו בעל ואשה. אני מאוד נהניתי, ואלה אמרה לי שגם היא."
חווה חייכה לעצמה. העצות שהיא נתנה לאלה, הועילו. סוף סוף היא שינתה כיוון. "אבי אני חושבת שאתה לא צריך לדאוג. אלה צריכה לבדוק כמה דברים עם עצמה. היא תחזור תוך כמה ימים רגועה יותר."
באותו לילה אבי נסע לעסק, ולמרות שהשבת כבר נכנסה, פנה אל קופסת הנמלים שלו ובכה. שידרנו לו הבנה.
******************************** ***************************
לא רציתי להדאיג את אבי, אבל ממש לא התחשק לי להודיע לו. משהו מאלה הרעה עדיין מקונן בי החלטתי. ונרדמתי. מתהפכת כל הלילה ומזיעה נורא. בבוקר התעוררתי על הרצפה, מול מיטה מבולגנת. סדינים נשפכו איתי אל הרצפה. וכרית אחת הייתה על ישבני. הרגשתי טעם נורא בפי והלכתי לצחצח את שיניי. ירדתי אל חדר האוכל עם בטן מגרגרת אבל אכלתי רק עוגת גבינה שלא יכולתי להתאפק מלאכלה. עדיין אני אלה. גמרתי כמעט מגש של העוגה. למזלי, הפוץ מאתמול לא המשיך למשמרת בוקר.
לבשתי בגד ים מלא וירדתי לספא. בשביל זה מגיעים לים המלח. המים החמים השרו עלי תחושת רוגע. תחושה מרדימה. גם החושים שלי החלו להירדם וכך מצאתי את עצמי חושבת על הלילה עם אבי. על הרוך בו עטף אותי, רוך מלא עוצמה. עוצמה שלא הכרתי באבי. על האבר שחדר אלי ולא הכאיב לי אלא רק גרם לי עונג עד שהתפרקתי. על איך כשהיה בתוכי עדיין דאג שלא להכאיב לי. דאג לי ולא לעצמו. הרגשתי שוב משהו בתוכי והוא לא היה שחור וקשה אלא רך ואוהב. הפעם לא התעוררתי כדי לצעוק: לא! די! תפסיקו! הפעם התעוררתי כדי לא לצעוק: אני רוצה עוד. היו עוד אנשים בספא. המים החמים נשאו אותי הלוך ושוב, מערסלים אותי בנינוחות. מרגיעים אותי לשלווה. בעיניים עצומות הרגשתי שידיו של אבי הן המלטפות אותי. בעיניים עצומות הרגשתי שידיה של חווה מלטפות אותי. שגם ידי אבי וגם ידי חווה, זה הפך לי מוזר. אך התאוותי אל שניהם. הרגשתי שבעצם מאבי אני בורחת כיוון שאני לא יודעת איך להשתנות והאם אני רוצה להשתנות. ומחווה אני בורחת כי אני רוצה באבי ואז אני צריכה לוותר על חווה.
שכבתי כך מטלטלת בין האדוות הרכות של הבריכה המחוממת, המלוחה. לפעמים פוקחת עיניים ומביטה על תקרת הזכוכית, על קישוטים תלויים נעים ללא קול. לפעמים עוצמת עיניים בכוח, מתאמצת לא לבכות. לפעמים מתאווה לאבי, לפעמים לחווה, לפעמים לשניהם. אני לא לסבית, אז איך זה שאני רוצה גם את חווה.
*************** *************** **********************
אלה לא הבינה שחווה נכנסה לה כבר לעצמות. לא צריך להיות לסבית כדי לאהוב בחורה, כדי לחשוק בבחורה. עולמנו בנוי באופן שמחנכים אותנו. קשה היה לה לחשוק בו זמנית גם בחווה וגם באבי. הרגשנו את הבלבול של אלה.
באותו זמן אבי חשב על אלה ועל חווה ולא הצליח להוציא את שתיהן ממוחו. הן הופיעו יד ביד בהזיותיו. חייכו אליו והושיטו לו לשון, מתגרות בו.
חווה רצתה לבודד את מחשבותיה אל אלה, רצתה להבין איך אלה שיודעת שהיא, חווה, כבר שכבה עם אבי. איך אלה, לאחר שכבר הבינה שבשבילה אבי הוא מתנה, תגיב אליה. חווה חששה מאוד. היא לא רצתה לאבד את אלה. אך לא רצתה לפגוע באלה, או באבי. יחסיה עם כל אחד מהם עלול לפגוע באחר.
************************************* *******************
רק כשהמציל צעק אלי שהברכה נסגרת, קלטתי את מה שהוא אומר. משכתי את עצמי אל הסולם ועליתי אל המגבת שחיכתה לי. שמתי לב לפתע שאני בבגד ים וגופי חשוף כמעט לחלוטין ואיני חשה שום בושה. בעבר השתדלתי תמיד להניח על עצמי חולצה מעל בגד הים.
חזרתי לחדר ולמקלחת שתשטוף את כל המלח מהבריכה שחדר אל הנקבוביות שלי. את המלח קל היה לשטוף אך לא את אבי. הוא המשיך להבליח אלי כל הזמן. החדירה, מגע הידיים, הבטן השטוחה שלו על הבטן שלי. אף פעם לא הייתה עלי בטן, לא נתתי לאף אחד להניח עלי את הבטן שלו. היו שניסו, אך תוך כדי ניסיון ומגע, נגעלתי והתעופפתי מהמקום עוד לפני שהבינו מה קרה. הבטן של אבי מעלי השרתה עלי תחושת ביטחון, כאילו, כשהניח את ידיו משני צידי גופי לתמוך בעצמו, כאילו הכניס אותי תחת כנפיו. לא בעלות, אלא שייכות, תמיכה, חום והגנה. סיבנתי את הבטן בעודי חושבת על כך. לא רציתי לגרות את עצמי מינית. זו פעם ראשונה שלא חסר לי הפורקן. בדרך כלל במצבים כאלו שאני לבד, אין לי בעייה לאונן. לא הפעם.
הרמתי טלפון. "אבי שלום!" הרגשתי את דופק ליבו עולה דרך הטלפון. אבי התרגש.
"אלה, איפה את? את בסדר? צריכה שאבוא לקחת אותך? אלה אני דואג לך!" אבי דיבר צפוף ולא הספקתי לומר מילה תוך כדי.
"אבי אני בסדר. מחר אגיע לעבודה ישר. אני צריכה לחשוב על דברים שמתרוצצים לי בראש. אולי אפילו להחליף ראש." ניסיתי להתבדח, אבל אבי, או שלא הבין, או שאני לא מתוחכמת מספיק.
"אלה רק אני יכול להחליף ראש, אל תשכחי את זה."
"אבי נתראה מחר בערב. בסדר? אל תדאג."
"אלה, אלה תשמרי על עצמך בשבילי." אבי החזיר לי על המכתב שכתבתי לו. הנחתי את השפופרת על כנה. אולי יש יותר מזה במה שאמר: תשמרי על עצמך בשבילי. אולי הוא רוצה בי למרות איך שהתנהגתי, כדי שאהיה איתו? המילים חיממו לי את הלב שגם כך היה מלא על גדותיו. אני יותר מידי רגשנית החלטתי. ולפתע קישרתי את הרגשנות לביוץ. התחלתי לחשב את הימים ולחרדתי גיליתי שאתמול התחלתי ביוץ ומחר אני כבר אחריו. לרגע רציתי לעזוב את המלון ולנסוע לאבי. אך למרות הרצון בילד. רציתי לדעת האם אני רוצה את אבי בתמונה. הבנתי כבר שככל שאני רעה ורוצה להתנקם במין הגברי. לא אוכל לזרוק את אבי כשיהיה לי ילד או ילדה. לא מגיע לו. הוא באמת נשמה טובה שספגה ממני לאורך היותר משנתיים האחרונות. סיוט שאף גבר לא היה עומד בו. ואבי לא מזוכיסט. לגדל ילד עם אבי ולהמשיך להתעלל בו כי כך אני רוצה או מרגישה. גם זה לא בריא בשביל הילד שיוולד. הילד יפגע גם הוא.
אז מה לעשות? על חווה אני לא מוותרת. על אבי אני לא יודעת. על עצמי? האם על עצמי אני יכולה לוותר? האם לתת לגבר להביט עלי מלמעלה?
הרמתי טלפון לחווה. "שלום יקירתי, התגעגעת אלי?" שאלתי, אך חווה לא ענתה לי למרות שהרימה את השפופרת. "חווה, את שם? תעני לי אהובתי. אני זקוקה לך."
חווה לחשה אלי דרך הטלפון, "שלום אלה. איך את מרגישה? אבי סיפר לי שנעלמת. את בסדר?" הרגשתי שחווה בוכה. "אלה מה קרה שנעלמת?"
"חווה את בוכה. אל תבכי. אני כבר בכיתי עבור שנינו במשך יומיים. תגידי, למה אבי התקשר אליך?" לפתע נפל לי האסימון. למה אבי חשב שחווה יודעת עלי משהו.
"אלה הוא לא טיפש. את זוכרת שדיברנו על כך שהוא זיהה את הקול שלי כשטלפנתי אליך. אז זה לא רק זה. הוא גם זיהה את הריח שלי על הכרית שלך. הוא כבר ניחש שאנחנו שוכבות." נשארתי שותקת. אבי שחשבתי שהוא רכרוכי, התברר כגבר. אבי שחשבתי שהוא טיפש התברר חכם. כבר לא ידעתי מה... "אלה, אלה, את לא בוכה עכשיו, נכון?" חווה כבר דיברה תוך כדי בכי, גם אני חזרתי לבכות. איך הורמונים משפיעים על רגשות, חשבתי תוך כדי.
"לא אני לא בוכה. רק קצת. את יודעת שמגיל עשר לא בכיתי, במשך החודשיים האלו השלמתי את המכסה." ניגבתי את הדמעות יחד עם הנזלת במפיות נייר שלקחתי מהמקלחת. ניסיתי לסדר את המחשבות. אם הוא ידע שאני גם לסבית ולא מסתפקת רק בו. איך במשך שנים יכול היה להיות איתי ולא להגיד כלום. ואולי בגלל זה לא רצה לשכב איתי. "תגידי, חווה. הוא יודע גם על אחרות שהיו לי לפנייך?" חווה ענתה שרק לאחר שהריח את הריח שלה מהכרית הבין שאני שוכבת איתה. אך הוא לא דיבר על אחרות. ולפתע הבנתי שבכך ששחררתי אותו בשביל חווה. או שדחפתי אותו לידיים שלה, הוא הבשיל גם בשבילי. "חווה, הייתה לי איתו חוויה מינית משגעת. כאילו הייתי בתולה שזו לה הפעם הראשונה עם הבחור שחלמה עליו במשך שנים, וכל מה שחלמה עליו התממש. ככה הרגשתי." חווה המשיכה לבכות. "חווה את לא שמחה עבורי?"
"להיפך, אני מאוד שמחה. אני לא יכולה להגיד עד כמה אני שמחה. אולי תספרי לי קצת, כיוון שאני נתתי לך כמה עצות. האם הן עבדו?" הרגשתי איך חווה אהובתי פגועה. לא רציתי לפגוע בה.
"כן, מאוד. אני שמחה ששמעתי בקולך. אולי עכשיו תייעצי לי משהו. אני חסרת אונים."
"אלה, אני לא חושבת שיש בי את הכוח או את הרצון לייעץ לך עכשיו. אז אולי אקרא לך סיפור קצר שכתבתי. אולי הוא ישפוך לך אור קצת עליך עליו ואולי גם עלי."
התרווחתי לאחורי כשחווה הלכה להביא את הסיפור שלה. אני יודעת שהיא אוהבת לכתוב סיפורים קצרים ואגדות.
"אלה את שומעת? אז אל תנסי לנתח עכשיו. ואל תפסיקי אותי. בבקשה.
אני מתחילה:
יש כבישים (למי שקרא את הסיפור הקצר קודם יבין עכשיו את המשמעות- הערת הסופר)
יש כבישים המובילים לתל אביב ויש כבישים המובילים לירושלים. יש כבישים המובילים במעלה ויש במורד. אבל יש גם כבישים המובילים לשום מקום. מתחילים מאיפה שהוא, ולא לאן שהוא.
גם אני לעיתים קרובות עולה על כביש. בדרך כלל, אני נוסע עם מטרה ברורה. אך כשאני במצוקה. מוטרד או מאוכזב ממשהו, אני עולה על הכביש לשום מקום.
הכבישים ברובם עשויים אספלט שחור, אך יש גם כבישי בטון. אותם סללו כדי שמטוסים יוכלו לנחות בשעת צרה. אבל הכביש שמוביל לשום מקום מתחיל באספלט שחור, ממשיך לעפר חום ומשם, מקטע שונה, כל פעם לפי הרגשתי, כל צבעי הקשת ומגוון של חומרים לוקחים בו חלק.
רבתי עם אשתי. כל אחד יכול לריב עם אשתו. אבל אני שונא לריב. זה גורם לי קרקושים בבטן, אני חושב על האירוע לילות שלמים, ואפילו מאמין שאשתי כבר לא אוהבת אותי. מה שתמיד מתברר כלא נכון. אבל זהו הצד הילדותי באופיי. אז כבר אמרתי שרבתי עם אשתי. ובדרך כלל לריב אצלנו, זה קצת להתווכח. וכשאנחנו רבים אני חייב לברוח. יש הבורחים לטיפה המרה ויש הבורחים לחבר לעת צרה. אני בורח אל הכביש לשום מקום. כדי שכל פעם אגיע למקום אחר ומפתיע.
הפעם רבנו על... ממש לא משנה. מה שמאוד משנה הוא שנפגעתי מזה שרבנו והלכתי. משאיר אותה נבוכה וללא יכולת להפטר מהלחצים שלה. עליתי למכונית המשפחתית הקטנה שלנו. קטנה וחבוטה. התנעתי אותה ונהגתי בזהירות- למרות שכעסתי- דרך שער הכניסה אל הכביש לשום מקום. אין לי בעיה למצוא אותו כל פעם. כל פעם שאני זקוק לו.
נהגתי כל הדרך אל הכביש בציפייה. מה יתרחש הפעם? הכביש אל הכביש היה עמוס במכוניות אחרות, לכן לא פתחתי את החלון. אני לא אוהב עשן או רעש צופרים. אני לא אוהב את הלחץ שבכביש. נהגים ללא סבלנות או סובלנות. גם בויכוח או במריבה, לעיתים קרובות אין סבלנות או סובלנות. בשבילי הכביש הוא המשקף את מצב הרוח. מידי פעם אותת לי נהג או נהגת. אי אפשר להבחין ביניהם- גם לי יש קוקו ועגיל. היו פעמים בהם שמתי לב לאיתותים והיו פעמים בהם הנהגים נתנו את הדעת שאינני שם לב. בשלב מסויים עזבתי את הכביש הראשי ופניתי לכביש צדדי. נהגתי ונהגתי. מחפש את הכניסה לכביש המיוחל. עדיין הייתי פגוע מהוויכוח הטיפשי שאיני זוכר אף פעם מהו.
הכביש שלי הופיע לפניי, אין לו שלט, או תמרור הוריה. צריך פשוט להכיר שזה הכביש. ירדתי מהכביש הצדדי לכביש הצדדי עוד יותר. הכביש לשום מקום.
עליתי על הכביש והתחלתי נוהג לאורכו. עברתי את קטע האספלט שהיה קצת משעמם. מראות כמו בכל כביש רק ללא מכוניות. דבר שאפשר לי לפתוח חלון. דרך החלון הפתוח חדרו ללא הזמנה גם רוח וגם ריח. רוח קרירה ליטפה את פניי ואת כתפי והחלה לתפוס לי את הצוואר. וריח פריחה ריסס את נחיריי וגרם לי להתעטש. לכן סגרתי את החלון כמעט עד הסוף. משאיר חרך זעיר כדי למתן את שני הרישים. הם אומנם ניסו להדחק פנימה אבל גופם הגדול לא אפשר להם. הם צריכים דיאטה. לא הדלקתי את הרדיו כי הוא מקולקל או מקולל או איני יודע. שיקח אותו השד. אני דווקא אוהב מוזיקה. שמש צהובה כמו תמיד עמדה במקום מסויים בשמיים ולא הפריע לי. היא לא הייתה מולי. לכן גם לא הרכבתי משקפי שמש. הסהר לא הסתער עלי כיוון שפחד מהשמש. הוא נשאר במקום. כנראה שלא רק לגבי בני אדם לא יודעים אם הם זכר או נקבה. גם לגבי הירח. אם הוא ירח, אז הוא דומה לזכר. אם הוא לבנה, אז הוא נקבה. שטויות. חשבתי לעצמי. בשבילי הירח הוא נקבה והשמש היא זכר. ממלא לעצמי את המוח. מנסה לברוח מהוויכוח שאיני זוכר על מה הוא.
הכביש הפך לדרך מוצקה ורכה, לא שחורה לא אפורה. חשבתי שזה בגלל הריב בין השמש לירח על השליטה בשחקים. המשכתי לנהוג, בריכוז. מביט לכל עבר כדי לראות מתי מתחילה הדרך לשום מקום. אבל משום מה היא לא התחילה. כעבור כמה קילומטרים הסתובבתי כי חשבתי שאולי טעיתי. תוך כדי פניה ראיתי מולי, לא על הכביש אלא על השטח החרוש לצד הכביש את הלשום מקום הזה.
על החיים ועל המוות. מקסימום נשקע. אומנם אין לי רכב ארבע על ארבע אבל שיהיה. הגלגלים ירדו לשולים. בשבילי שולי העולם. הרכב לא שקע. כאילו נסע על ענן. אבל לא הרוח דחפה אותו אלא הדלק שהזין את המנוע, וההגה שכיוון לאן שרציתי אני. אני רציתי קדימה.
מראות הרכב הפכו עמומות. המראות הפכו הזויים. המאבק בין שני שליטי השמיים ניטש כאן ביתר עוצמה. כל אחד רצה למשול. אני לא השתתפתי בקרב אבל ראיתי את הצבעים. קשת זוהרת בקצה האחד ליד השמש. עמומה בקצה השני ליד הלבנה. ובאמצע כמה גוונים נוספים המבהירים או מתעממים לפי הקרבה. עצרתי את הרכב בדיוק באמצע הענן. רוצה לדעת מה התוצאה שתהיה בסוף. אך לא ראיתי שום שינוי. יצאתי מהרכב אל הענן שעליו הייתי. לא ידעתי את מי לעודד. אהבתי את שניהם ואני מאמין ששניהם אהבו אותי. משום מה נראה היה לי ששניהם פונים אלי בבקשת עזרה. לא רציתי לבחור ביניהם. לכן התיישבתי על הענן, אבל הם לא וויתרו לי. הרגשתי שאני נישא כלפי מעלה אל מרכזה של הקשת . ממש שם במרכז הניח אותי הענן. ראיתי עצמי כמו היד של אלת הצדק השוקלת מעשיו של מי טובים או רעים.
אני, האיש שלא אוהב לריב צריך להחליט. ברחתי מהבית אל סוף העולם כדי להימנע מויכוח עם האישה. כדי לא לחשוב על הצד השני, ואילו כאן, מוטל עלי לחשוב על שני מתווכחים בו זמנית. לראות מי מהם צודק.
בכלל על איזה ויכוח הם בונים את המריבה? על מה המאבק? לא הבנתי בכלל. בדרך כלל, שני שליטי השמיים מסתדרים האחד עם השני ללא מאבק. בדרך כלל הם מתענגים זה על זו. אופפים זה את זו. מתערטלים זה מול זו. חובקים זה את זו לפני הפרידה, שולחים שלל נשיקות של צבעים בשקיעות וזריחות. נעלמים זה מזו לזמן קצר. ואז חוזרים ונפגשים. לא למאבק אלא למעשה אהבה.
נפלתי מן הענן אל מה שהיה למטה. מצע רך. הבטתי לכיוון השמש. אור. הפנתי מבט ללבנה. אור וחושך. החזרתי מבט לשמש. חושך. חשבתי על זה לרגע.
הגעתי למסקנה: אני חוזר לאישה עכשיו. שהשמש והירח יפתרו את הבעיות שלהם לבד.
אלה זה סוף הסיפור. אני מקווה שאת מבינה משהו?" לחשה לי חווה במפתיע והעירה אותי משקיעה בחלום בו אני בענן עם אבי המתווכח עם השמש.
"חווה את הנהג או אבי הנהג? לא הבנתי את זה."
"אני הנהגת. ואולי אבי הנהג, זה לא משנה. ואני אוהבת את שניכם. ויום אחד עוד נדבר על הסיפור והמשמעויות. רק תשימי לב שהנהג אמר לעצמו שעל השמש והירח לפתור את הבעיות בעצמם. ולכל בעיה יש פתרון. הכל זה עניין של פשרות. גם לנהג ואשתו יש ויכוחים שעליהם לפתור. הוא רק היה צריך לראות שהוא לא מיוחד בזה שיש לו ויכוח. גם את אלה. תני לחיים הזדמנות."
הרגשתי איך חווה חוזרת לבכות. כאילו הויכוח שלי עם אבי והחזרה אליו יוציאו אותה מהתמונה.
"חווה, נשמה שלי. יקרה שלי. אני לא זורקת אותך. אני קצת מבולבלת. אבל בסוף הכל יסתדר. זה נכון ששמעתי בקולך. אבל מה שעשה לי את זה הכי הרבה, זה שכשהיינו אצל הרופא. התברר לי שאבי אף פעם לא מאונן. הוא לא יכול. התחלתי לרחם עליו. לא הבנתי איך הוא פורק את התסכולים שלו. הוא לא מזיין, אני צועקת ומתעללת בו כל הזמן והוא רק משביע את רצוני. ואני כמו מכשפה מעצימה את הסבל שלו ואונסת אותו כשהוא לא רוצה בכך. וכשהרופא אמר שאצל אבי הכל בסדר, ויכול להיות שאני זו שדפוקה, חשבתי שאבי בטח רוצה לרצוח אותי. אבל במקום זה בבית הוא רק השתדל למעני. הרגשתי איך אני מתמוססת. איכשהו מה שאמרת לי שאולי אם אני אהיה רכה ארוויח." חווה השתעלה. "רצית להגיד משהוא?" שאלתי אותה, מעוניינת יותר להמשיך בסיפורי.
"אלה את גיבורה שהצלחת לשנות תפישה. אני אוהבת אותך." חווה השתתקה.
"בקיצור, הוא היה עלי. פעם ראשונה שגבר היה מעלי. והיה בו משהו רך, ומשהו קשה. כאילו שהוא מחושל. אבל מלא חיים. המין הכי טוב. לא אל תבכי. איתך זה מין אחר." לא רציתי לפגוע בה. "חווה אל תבכי, אני לא עוזבת אותך. אנחנו ניפגש השבוע ביום הרגיל." סגרתי את הטלפון.
הזמנתי לי סלט מהמזנון לחדר כיוון שלא היה לי כוח לצאת לחדר האוכל. כשהסלט הגיע עטפתי את עצמי בשמיכה ויצאתי אל המרפסת שצופה אל הרי אדום. מביטה איך הצללים משחקים בחושך שממול. רואה את ההשתקפויות של המלונות בירדן על הים. ואוכלת את הסלט המלוח מדמעותי. כשסיימתי המשכתי לבהות במראות הסטטים. כשכבר לא יכולתי לעמוד בקור נכנסתי לחדר. השארתי את המגש הכמעט ריק על השידה ונכנסתי למיטה מקווה שהלילה לא יתעלל בי. אך הלילה אכזרי לא פחות ממני.
בחלומי באו אלי גברים עם ראש של ילדים. הם דחפו אותי, הפילו אותי, גהרו מעלי, צחקו לי, נגעו בי ואני לא יכולתי לעשות דבר. ומעל כולם הועבר צינור שחור, ארוך, מפלסטיק. ניסיתי להתנגד. ידיי היו קשורות. ניסיתי לצעוק, בפי הם דחפו תחתונים. הצינור התקרב ושרט את ירכי, התפתלתי, התפללתי, רציתי להתעורר. אך לא הצלחתי. הצינור המשיך וקרב ושרט. לתוכם השתוללה רוח פראית, מעיפה את כל הגברים לצדדים, מוחקת אותם. במקום הופיע גבר במסכה, גדול, ענק. הוא אחז בצינור שניסו להכות באמצעותו גם בו, ביד אחת, ובשנייה שיחרר את ידיי. הסתכלתי עליו בעודו מניח את הצינור על הרצפה. המסכה חייכה אלי. מתוך הצינור החלו להופיע פרחים בצבעים שונים. גלדיולות, שושנים, אמנון ותמר, חרציות. לא זיהיתי את רובם. הפרחים צמחו ממש לאורכו של הצינור. עליו. ומכל נקודת צמיחה, נזלה טיפה. היא נראתה טיפת זרע. הענק הסתכל עלי. ואני חשבתי באותו רגע, הענק, מהענק וגנו בא להציל אותי. התמונה נעלמה. לא זיהיתי את הענק. וחלומי החל להמחק. הערתי את עצמי בכוח, התיישבתי על המיטה. בחוץ השמים החלו להאיר ואני התלבשתי בעודי חושבת על החלום המוזר. רושמת פרטים ממנו כדי לספר לחווה.
הגעתי לעבודה ולחיים. חזרתי בערב לאבי והוא קיבל אותי בקדרת בשר שהכין למעני ביום שישי ועדיין לא טעם ממנה. למרות שעברו עליה יומיים. היא ספגה יותר טעמים והייתה נפלאה יותר מכל האוכל שהיה במלון. ואבי, אבי, אני לא יודעת. ביקשתי ממנו לישון בסלון כדי שאוכל עדיין לחשוב על הכל. לא שכבתי איתו למרות שרציתי, מאוד.
