אני יוצא החוצה והשערים ננעלים מאחוריי. אני הולך ברחובות הנטושים, סביבי קרעיי שקיות ונייר עיתון ישר נסחפים לאטם עם רוח חלושה, לפעמים מרחפים מעט מעל פני האדמה ונוחתים עליה שוב ללא קול. אני עושה את דרכי בין הרחובות והסימטאות, המעברים והמסדרונות שבין הבניינים, שאת כולם אני מכיר טוב כל כך. הסימטה שאני הולך בה עתידה לחצות רחוב אחד גדול, שאין לי ברירה אלא לחצות בשביל להגיע אל הים. אני מגיע לקצה הסימטה, נשען מעט על מנת להביט ברחוב.
"מי שם?" אני שומע קול עמוק קורא, לפני שאני מבחין בו.
אין לי ברירה אלא לרוץ. אני חותך את הרחוב הארוך לעבר סימטה בצידו השני. אני מבחין בזווית עיני בחבורה, כולם רחבי גוף ולבושים בבגדי עור.
"תתפסו אותו!" קורא קול עמוק, "אף אחד לא עובר בלי לשלם!"
אני הטרף. העולם כמו מטשטש מסביבי מלבד המטרה שלי – למצוא מקום מחבוא. המיקוד שלי מוחלט. אני חותך לרחובות צדדיים וסימטאות שוב ושוב. מצידי אינספור מרטפים, פחי אשפה רחבים, מדרגות חירום חלודות. לבסוף בסמיטה מצדי אני מבחין במדרגות מטה למרתף חשוך, בזווית עיני אני רואה שהרחוב מאחוריי ריק מאדם. אני מדלג מטה במדרגות, סוגר מאחוריי את דלת המרתף עד לכדי סדק, מביט דרכו אל הבריונים, נעצרים ברחוב שממנו חתכתי לסמטה.
"אני בטוח שראיתי אותו רץ בכיוון הזה," אני שומע קול צר של אחד מהם.
אני מתנשם בכבדות ומכניס את ידי לתוך כיס פנימי בז'קט שלי, לופט בידי אקדח.
הם מביטים לצדדים, חלקם אל הדלת שאני מסתתדר מאחוריה, אך נראה שאינם מבחינים בדבר.
"אתה הובלת אותנו לכאן," נשמע שוב הקול העמוק. "ואתה תתפוס אותו עד לרדת החשיכה מחר, אם לא, ראשך יפול במקום ראשו. כל השאר – תחזרו אל המעבר שלנו, לא נוכל להרשות לעצמנו לפספס עובר אורח נוסף." נשמעת בקולו עוצמה, אך לא רשעות. ניכר שהוא עושה זאת מהצורך לשמור על כוחו, ולכן אני לא נוטר טינה כלפיו.
לאחר שהצעדים שלהם מתרחקים ונעלמים, אני יוצא מהמרתף וממשיך בדרכי. במהרה אני יכול לראות מלפניי את הים האפור. כביש עפר מטונף אחרון, ואחריו החוף, מלא בשקיות ניילון ובדלי סיגריות. משמאלי ישנה דיונת חול, ואחריה, באופק, כיפת זכוכית ענקית ומרהיבה, המשקפת אור ורדרד וכתמתם. אני מעפיל אל הדיונה ורואה גם את חומת האבן המקיפה אותה, מגיעה מרחק מה מעבר לים. אני שם את צעדיי אל פתח בו עומד שער מתכת כבד שעליו מספר חיישנים מהבהבים.
השער נפתח ואני צועד פנימה לתוך חדרחשוך. הוא נסגר מאחוריי, מלפניי יש עוד שער ודלת צדדית.
"מי אתה? למה הגעת לכאן?" נשמע קול של גבר מתוך רמקולים שאיני רואה.
"אני מגיע מקהילת העיר. באתי לכאן בשביל להעביר מסר."
"להעביר מסר? עם אקדח?!"
אין לי צורך בו כאן," אני אומר, מוציא אותו מהכיס הפנימי ומניח על הרצפה במרחק מה ממני, "אני נושא אותו בשביל הגנה עצמית, מתוקף תפקידי."
מספר מנורות פלוארסנט נדלקות בתקרת החדר, דלת צדדית נפתחת ואיש בלבוש אחיד כחול כהה נכנס פנימה מהדלת הצדדית. שיערו שחור מאפיר. אני מושיט אליו מעטפה מתוך כיס בז'קט. הוא לוקח אותה וקורא את הכיתוב עליה.
"כן, דבר מה כזה היה אמור להגיע." הוא מכניס את המעטפה לכיס במכנסיו. הוא מסתכל עליי, עיניו ירוק חודר.
"תרצה לאכול משהו?" הוא אומר.
הוא מוביל אותי מבעד לחדר עם מסכים רבים, והחוצה. במרחק מה נראה החוף והים, ואנו יושבים לשולחן לבן ופשוט. הוא מניח כלי אוכל ומזון על השולחן.
"אני כבר חי כל כך הרבה זמן בתוך הבועה, ששכתי איך זה לחיות אחרת. במיוחד לעשות שליחויות מסוכנות כמוך."
"בתפקיד שלי יש סכנות, אבל אני גם זוכה לראות דברים שחשובים מספיק לנפש, שתהיה מוכן לסכן את חייך בשבילהם."
"כאן זה שונה," חיוך עולה על פניו ודוהה, "אתה שוקע לאט-לאט לתוך הבוץ, לא באיזו קפיצת ראש חסרת מעצורים. אבל היו זמנים..." עיניו מתמקדות בנקודה בלתי מושגת מעליי. לאחר מספר רגעים הוא חוזר ומסתכל עליי, "הים נראה שונה מכאן, אתה לא חושב?"
והים נראה שונה באמת. צבעו טורקיז שקוף כמעט, והוא מעלה זיכרון מילדותי. אני רץ לאורך החוף ואמא עומדת וצופה בי. רגליי נוחתות לאטים על חול ולאטים על לשונות הגלים. השמיים בהירים, רק מספר עננים אפורים חוסמים את קרני השמש, והחוף נמשך עד אינסוף מלפניי.
"אכפת לך אם אטייל לאורך החוף?"
"תרגיש חופשי. אני אחזיר לך את האקדח כשתחזור."
קיר האבן ממשיך עמוק פנימה, אדוות משפריצות עליו לאטים. רק הרחק בתוך הים ערפל מציף את הכול. אני חולץ את נעליי והולך לאורך החוף על החול הרך. לאחר מספר דקות אני מבחין בספסל אבן במרחק מלפניי, שעליו יושבת דמות של בחורה, מסתכלת אל הים, שיערה מתנופך ברוח. היא אינה מבחינה בי עד אשר אני מתיישב לידה.
"אתה לא מכאן."
"את צודקת. אני ממקום רחוק מעבר לאופק."
"אתה צוחק, נכון?" אך אני רק מושך בכתפיי.
"אז, זה מה שאת עושה כאן בדרך כלל?"
"בטח. כל היום אני יושבת בדיוק ככה. שלא כמוך, הרחק מעבר לאופק." אני מחייך ומסתכל לתוך עיניה.
"מה את יודעת בכלל על העולם שבחוץ?"
"בטוח פחות ממך."
"לפעמים עדיף לדעת פחות. אנשים לא צוברים הרבה ידע בלי סיבה, זה יכול להיות עניין של חיים ומוות."
"אז אתה עושה משהו מסוכן?"
"לרוב הכל עובר חלק, אבל יכול להיות יום שבו המזל לא מאיר את פניי, ואני נתקל באנשים שלא היית שמחה לפגוש."
"אתה אוהב לפחות את מה שאתה עושה?"
"האמת, כן. כשאני בחוץ, זה הזמן היחיד שבו אני מרגיש חופשי באמת, שאני יכול ללכת לכל מקום שארצה."
"הייתי רוצה גם להרגיש ככה לפעמים."
"בואי לשחות," אני קם ומחזיק לרגע בידה.
"אני מעדיפה שלא."
"ההפסד כולו שלך."
חום ממלא אותי תוך כדי שאני צועד אל הים, פושט תוך כדי את חולצתי. המיים קרירים מעט אך נעימים למגע. אני צולל פנימה, נותן להרגשה להציף אותי. אני כמו מרחף בחלל, אך לבי נמשך אליה, אל החום שלה. אני מתרומם מעל לפניי המים ומסתכל עליה.
"המים נעימים! כדאי לך להכנס!"
היא קוראת מלמלול לא מובן בתגובה.
"אז לפחות תתקרבי כדי שאוכל לשמוע אותך."
היא מתקרבת אל החוף, ואני יוצא מהמים ומתנער. היא עומדת בידיים שלובות, ואני מביט לתוך עיניה בעודי מתקרב אליה.
"תרגישי, המים נעימים," אני אומר ומחזיק לרגע את ידיה בידיי.
"כן, אבל אני אוהבת להסתכל על הים, אין לי חשק להכנס אליו."
אני כורע ומרים אותה בידיי.
"היי, תעזוב אותי!" היא קוראת, אך צחוק נשמע בקולה. אני הולך חזרה אל הים.
השמיים מציפים אותנו בצבעי תכלת עדינים, ואני רק רוצה להמשיך לעמוד שם, להחזיק את גופה העדין והשבירירי בידיי. אך עליי להמשיך. אני נכנס לתוך המיים ומרפה ממנה. לרגע היא צוללת פנימה, אך מיד מתרוממת, גופה נרעד קלות והיא מסיטה את שיערה מפניה.
"אני לא מאמינה שעשית את זה!" היא משפריצה עליי מעט מים.
"החיים הם דבר לא צפוי," אני משפריץ מעט מים חזרה. היא משפריצה חזק יותר, לתוך פניי.
"אם תמשיכי ככה אני אזרוק אותך שוב לתוך המים!"
"נראה אותך!" היא לוקחת צעד אחורה ומשפריצה חזק עוד יותר. אני משפשף את העיניים ממים, ואז צולל פנימה. אני מבחין בגוף שלה במטושטש, אני מניח יד אחת על האגן שלה, אך הפעם היא מחזיקה את ידי בחוזקה בידה. אני מתרומם מעלה המים, מחזיק בידי האחרת את ידה. עינייה מביטות לתוך עיניי. אני מביט אל שפתייה, רכות בוורוד חיוור, ואל עיניה חזרה.
"נראה לך?!" היא מבחינה בעיניי ומסתובבת, מתחילה להתרחק ממני אל החוף.
"נראה לך שאת תזכי לנשק אותי?!" אני שואל לאחר שהיא לוקחת צעד.
היא מסתובבת אליי חזרה וממצמצת.
"את תהיי צריכה לזכות בזה."
"ואיך בדיוק אני אזכה בזה?" היא שואלת בטון משועשע עם רמיזה של סקרנות.
אני לוקח צעד אליה, כך שאני במרחק נגיעה ממנה.
"אולי אני אסכים, אם תתנהגי טוב."
אני מסתכל ישר לתוך עיניה, מחזיק את ידיה בידיי. היא מרימה אליי את מבטה, מסתכלת עליי בעיניים שקופות, ומשלבת את אצבעותיה בשלי. אני רוכן אליה, ועיניה נעצמות. שפתיי נפגשות עם שפתייה. הן רכות כמו שדמיינתי, כאשר מתנועעות באיטיות עם שפתיי. אך איני יודע למה לצפות, היא כמו נחש פתלתל בזרועותיי.
לאחר ששפתינו נפרדות, היא מסתכלת עליי אם ניצוץ בעיניה, ועמוק בתוכן עם רמז לשבר, לרסיסי דמעות. אך אז היא מתיישרת ומסתובבת ממני.
"אני צריכה ללכת," היא אומרת, תוך כדי שהיא צועדת אל החוף.
"גם אני!" אני קורא אליה. "תפגשי אותי כאן מחר."
"מתי?" היא מסתובבת אלי לרגע מהחוף. השמש כמעט שקעה באופק, החוף מוצף באור דמדומים.
"בשקיעה, באותה שעה כמו עכשיו."
היא מהנהנת קלות, ומהססת, נראה שעומדת להגיד דבר מה. אך לבסוף מסתובבת שוב ועולה אל החוף, נעלמת מעבר אליו.
אני הולך לאורך החוף, חזרה אל השער.
"אז איך נהנית בחוף שלנו?" השומר שואל בשער.
"החוף מדהים, כל מה שבתוך הבועה נראה שונה ממה שמחוץ לה. אתה יודע, המקום הזה מקרין ביטחון ועוצמה, אבל בפנים הוא כה עדין ושברירי."
"היטבת להבחין בזה, והרי בתוכנו כולנו כאלה, במידה כזו או אחרת."
אני מניח את האקדח חזרה בכיס הז'קט שלי.
הדרך חזרה קלה יותר. מלבד אור הכוכבים העיר חשוכה, וכאשר אני רואה אור פנסים במרחק מלפניי אני ממתין בשקט במקומי עד אשר הוא חולף. אני נעמד בכניסה לבנייני הקהילה ומושיט את כף ידי אל החיישן. הדלת מלפניי נפתחת, ונסגרת לאחר שאני נכנס פנימה, לחדר חשוך. אני ממתין מספר שניות בעוד אור לבן סורק אותי, ולבסוף שמי נאמר בקול ומופיע באותיות זוהרות על הקיר שמלפניי.
"ברוך הבא," הקול אומר בעוד אני נכנס לבניין הקהילה. אין תנועה במסדרונות בשעת הלילה הזו, ואני לוקח לבדי את המעלית אל הקומה של הדירה שלי. דלת החדר של אמי פתוחה, אך בפנים חשוך.
"בן," אני שמוע קול צרוד בוקע מחדרה.
"כן, אמא," אני עונה ברוך ונכנס לתוך החדר.
היא שוכבת במיטתה, נשימותיה מעט צרודות.
"מה שלומך?" אני אומר ומתיישב בכיסא ליד מיטתה.
"אני בסדר," היא אומרת בגיחוך, "עדיף שתספר לי אתה מה שלומך, מה עשית היום."
"הייתי היום בחוף, במקום בטוח," אני אומר ומניח את ידי על מצחה, "הוא היה מוקף בכיפת זכוכית גדולה, ושם גם האור הבוהק של השמש חיוור ומלטף..."
"הכרת בחורה חדשה?" היא כמעט וקוטעת אותי. אני מחיייך לרגע, עוצם את עיניי ונזכר בה.
"יהיה בסדר, אמא, יהיה בסדר."
היא מחרחרת מעט.
"אני עייפה, אני אשן קצת עכשיו."
לאחר כמה רגעים נשימותיה נהיות סדורות יותר, גם אם עדיין צרודות.
אני יושב במדרגות החירום המרושתות, מדליק טבק מגולגל בנייר. שואף את העשן וצופה בו מיתמר דרך הרשת מעל בנייני העיר הנטושים שנראים כחורבות תחת אור הירח. אני מושיט את ידי לתוך הז'קט וחש באקדח, נזכר בפעם ההיא.
אני צועד עם השומר דרך מסדרון ארוך, אינספור דלתות משני צידיו. בסופו השומר פותח שתי דלתות עץ גדולות וחושף משרד מרווח. מעל לריצפה המרופדת בשטיח נחות ספות אור כהות, והוא יושב מצידו השני של שולחן רחב מעץ כהה. למרות שאת פניו מעטר זקן אפור, עיני התכלת שלו מקרינות חיוניות. השומר זורק את הארנק שלי אליו, והוא בוחן את השטרות שבתוכו ומהנהן אליו.
"התיישב," הוא אומר לי, בעוד השומר יוצא וסוגר את הדלתות מאחוריו.
אני מתיישב על ספת העור שמולו. הוא בוחן אותי לרגע ארוך.
"מדוע באת?" הוא שאול לבסוף.
"אני צריך נשק." אני אומר ומסתכל לתוך עיניו.
הוא מגחך בקול. "ומדוע בדיוק אתה צריך דבר כזה?!"
"להגנה עצמית בלבד. מתוקף תפקידי כשליח."
"אני בטוח שאתה יודע את כל שנעשה להשמיד את הנשק בעולם, לפני ההתמותתות."
"אני מבטיח שלעולם לא אשתמש בו, אלא אם לא תהייה לי ברירה אחרת."
"איני מכיר עוד אדם שיש ברשותו נשק מלבדי. ואני מכיר אנשים רבים וקהילות רבות. אולי היכנשהו, בארצות רחוקות..." הוא משתתק לרגע ארוך.
"אני מבין את הצורך של הקהילה שלך," הוא אומר לבסוף, "אחרת לא היו שולחים אותך אליי."
"הקהילה שלי זקוקה לי."
"כן, אני רואה בעיניך שיש לך כוונות טובות. אתה חושב שתוכל להציל את כולם. שאתה כמו מלאך. אבל תזכור שאתה חלש בדיוק כמו כולם."
הוא מניח את האקדח על השולחן מלפניי. "הוא טעון בעשרה כדורים. עכשיו תעזוב."
לפני שאני מניח את ידי על השולחן, השומר, שלא הבחנתי שנכנס, אוחז בו.
השומר מניח אותו על הרצפה מחוץ לשעריי הבניין, ולאחר שהם נסגרים, אני מתכופף ומחזיק אקדח בפעם הראשוני בידיי.
אני מתעורר מעט לאחר הזריחה, לדפיקותיו של הרופא על דלת הדירה. אנו לוחצים ידיים ומייד הוא נכנס לחדרה של אמי. הוא יוצא לאחר מספר דקות.
"מצבה לא השתנה," הוא אומר ומסתכל לתוך עיניי.
"היא בסדר?"
"אני מאמין שמצבה לא יחמיר יותר. כפי שאתה יודע, היא תחייה עוד תקופה, ואז תמות."
שנינו עומדים זה מול זה, שותקים, לרגע ארוך, כל אחד מסתכל לנקודה אחרת.
"תרצה לשתות משהו?" אני שאול לבסוף.
"תה יהיה מצוין."
אני מניח שני ספלים על השולחן. הוא מתיישב מולי.
"יש משהו שכבר זמן רב רציתי לשאול אותך," הוא אומר, "מתוך כל עבודה שיכולת לבחור, מדוע בחרת דווקא בכזו מסוכנת כל כך?"
"רציתי שיהיה את הטוב ביותר בשביל הקהילה שלנו. שנוכל להגיע לכל אדם, ולהשיג כל דבר שנהיה צריכים."
"כמו התרופות שאנחנו קונים, גם בשביל אמא שלך."
"אתה יודע, אמא שלי חיה בשבילי, היא רק רוצה לדעת שיהיה לי טוב. ואני, אני חי בשבילה."
"אני מבין אותך לחלוטין. בכל לילה, אני יושב בחדרה של הבת הקטנה שלי, כשרק אור קטן דולק ליד המיטה שלה. לפעמים היא רוצה שאספר לה סיפור לפני השינה, או שהיא נהנית לעצום עיניים להרגיש איך אני מעביר את ידי בשיערה. אני עובר את כל היום הזה, בעבודה שלי, אך זה הרגע שלו אני מצפה באמת."
הוא לוקח נשימה עמוקה, רסיסי דמעות עולים בעיניו.
"ובכן, אני מוכרח ללכת עכשיו, יש עוד מטופלים לפניי."
אנו עומדים ליד הדלת. "תודה לך," הוא אומר, ולוחץ בחום את ידי.
אני נכנס לחדרה של אמי עם כוס תה. היא מניחה את הספר שהיא קוראת לצד המיטה.
"אתה צריך ללכת עכשיו,” היא אומרת.
"כן,אמא,” אני מתיישב ונוגע קלות בשיערה.
"צפויים לבקר אותי היום, כך שלא אהיה לבד.” לאחר הפסקה קלה היא מוסיפה, “אני באמץ מקווה שתמצא לך איזו בחורה נחמדה. קטי מהמכבסה מאוד מחבבת אותך, והיא בחורה כל כך מקסימה.”
"אני אחשוב על זה, אמא, אני מבטיח,” אני אומר בחיוך.
המעטפה כבר מחכה לי. על אחד מצדדיה המיקום, ליד הים, ובתוכה שטרות הכסף. אני יוצא מבניין הקהילה, ולאחר שאני מתחיל ללכת נשמעת נהמת מנוע מאחוריי. לפני שאני מספיק להבחין בכך, סכין מוצמדת לגרוני וכף יד חזקה מונחת על כתפי.
"אתה תבוא אתי עכשיו,” הוא אומר. אני מבחין בו בזווית עיניי , אותו אחד שפקדו עליו לתפוס אותי אתמול.
"ואם לא, מה תעשה לי?” אני נותן לקולי נימה מזלזלת, למרות הסכין המוצמד לגרוני.
"אם לא תשתוק אני אחתוך את הראש שלך מהכתפיים!” הוא צווח.
"הם יחשבו שלא אתה זה שהרג אותי. ששילמת לאחרים שיעשו את זה במקומך.”
"תשתוק ותעלה לאופנוע!”
ידו החת לופטת את הסכין והאחרת את כידון האופנוע הישן. מנועו משמיע קולות חרחור ועשן שחור נפלט מהאגזוז. לאחר מספר דקות נסיעה אטית אנו מגיעים אליהם. חבורה של כעשרה בריונים, המנהיג גלוח הראש בולט בראשה.
"בוס! תפסתי אותו!” הוא צועק כשאנחנו במרחק של כמה מטרים מהם. לרגע אחיזתו מהסכין מתרופפת, ואני שולף את הסכין מידו, מסתובב ככל יכולתי לכיוונו וחובט בכל כוחי בפניו, כך שהוא נופל המום על האדמה לצד האופנוע. אני מנטר ממנו ועומד עם פניי אליהם, מכניס את ידי לתוך הכיס בז'קט. הם מסתכלים עליי, מבולבלים.
"הוא רוצה להציג לנו קסם!” אחד מהם צווח והאחרים פורצים בצחוק אחריו, מלבד המנהיג.
"אל תתקרבו!” אני צועק אליהם. המנהיג, לבוש בהידור, גבוה ורחב כתפיים, מביט הישר לתוך עיניי.
"ואחרת, מה תעשה לנו?” הוא שואל בלגלוג, אך ניכרת דריכות במילותיו. הוא לוקח צעד לכיווני, והאחרים אחריו. אני שולף את האקדח ומכוון אותו אליו ביד רועדת. הם נרתעים לאחור בבהלה.
"האקדח הזה ריק!” המנהיג מכריז, “לא ייתכן שיהיו בו כדורים!”
"אל תגרום לי להשתמש בו!” אני צועק, אך האקדח רועד בידי. אני מושך את הנצרה לאחור.
"תניח את האקדח על האדמה,” המהניג מסתכל לתוך העיניי ולוקח צעד לעברי. עוד צעד אחד ואני אהיה בטווח ידו. אני מכוון את האקדח בין עיניו ולוחץ על ההדק. ההד כמו צרחה מפלח את האוויר, הכדור פוגע הישר במרכז מצחו. לרגע עיניו נפערות בתדהמה, ולאחר מכן הוא נופל אל האדמה על גבו.
השאר עומדים קפואים במקומם. אני לוקח צעד לאחור, מסתובב ומתחיל לרוץ. בתחילה לאט ואז בכל כוחיי, האקדח עדיין בלפיטת ידי. אני רואה מלפניי רק את עיניו הפעורות, רגע לפני שהוא צונח אל מותו. הרגתי בן אדם, המלים חוזרות שוב ושוב בראשי. הרגתי בן אדם.
אני נעצר כאשר אני מגיע לקו החוף. גופי רטוב מזיעה ואני מתיישב ומשעין את גבי על קיר של בית נטוש, מתנשם ומביט אל השמיים. השמש מתחילה את מסלולה אל השקיעה. היא – אני נזכר פתאום. והאדם שמחכה לי עם העסקה. אולי הרגתי אדם אחר, אך עוד לא הגיע זמני למות. אני מחזיר את האקדח לתוך הז'קט. אני מבחין בו במרחק מה משם.
"התקיפו אותי בדרך,” אני מסביר מיד כשהוא מבחין בי.
"אם כך, אתה בר מזל ששרדת,” הוא לבוש בקפידה, בחליפה וכובע ג'נטלמנים. סוס חום עומד לצידו. “הכסף אצלך?”
אני מושיט לו אתה המעטפה עם המזומנים.
"מצויין,” הוא אומר, מכניס את המעטפה לכיס בחליפה, “אם כך, נקיים את המשלוח כפי שתוכנן. יום טוב, שיהיה לך.”
הוא עולה על הסוס שלו בקלילות ורוכב לאורך החוף, נעלם באופק.
"כבר חזרת אלינו?” השומר של הבועה שואל בהפתעה, לא מסתיר חיוך.
"התגעגעתי כל כך למקום, הייתי חייב לראות מכאן שוב את השקיעה.”
השמש כמעט במקום שהייתה בו אתמול, מעל לקו האופק של הים. אך היא איננה שם. אני מתיישב על ספסל האבן וצופה לבדי על החוף המוצף באור השמש השוקעת. לא הכל מסתדר תמיד כפי הצפוי, אני משלים עם גורלי ולוקח נשימה עמוקה. לפתע שתיי כפות ידיים רכות מונחות על עיניי.
"נחש מי?” נשמע קולה, כמו כינור המהדהד מהשמיים.
אני מחזיק בעדינות את שתי כפות ידיה ומסתובב אליה. אני קם ומביט לתוך העיניה הצלולות, וללא היסוס מקרב את פניי אל פניה. שפתיה מתנועעות עם שפתיי, אך לאחר רגע היא מפנה את ראשה.
"אני...” היא מתחילה להגיד, אך אני מצמיד בעדינות אצבע לשפתיה.
"אל תדברי עכשיו,” אני אומר ברכות.
"אבל...” היא מתחילה להגיד, אך אני מקרב שוב את פניי אליה ומנשק אותה בעוצמה. אני אוחז בידיי במותניה, והיא נכנעת למגעי וכורכת את ידיה סביבי. אני מושיט את לשוני לתוך חלל פייה והיא מתערבלת עם לשונה. לאחר ששפתינו נפרדות, עיניה נוצצות שוב, כמו אתמול. אני מחייך אליה ברכות והיא מחייכת בחזרה. כמו אתמול, אני מחזיק אותה בידיי.
“שוב?!” היא זועקת בצחוק.
אך הפעם אני נעצר לפני הים. אני מתיישב ומחזיק אותה בזרועותיי, כמו ילדה קטנה. היא מרפה את גופה ומסתכלת לכיוון הים, אל נקודה רחוקה באופק. אני מפשיט אותו לאט ובעדינות, בגד אחר בגד, והיא עוזרת, כמו ילדה שמופשטת בידי הוריה. כאשר היא עירומה לבסוף, דמעות עולות בעיניה והיא בוכה ללא קול. הדמעות זורמות על לחייה ועל שפתיה. היא נראית כה כנועה שאני אוכל לעשות בה מה שארצה, אך אני רק מלטף באצבעותיי את שפתיה ולחייה, מנגב מהן את הדמעות. אני מלטף את שדיה ופטמותיה בעדינות, גולש אל בטנה התחתונה, שיערה הערווה וירכיה, וחזרה למעלה.
"אתה יודע,” היא אומרת לבסוף, מסתכלת הישר לתוך עיניי בעיניים צלולות, “לפעמים אני מרגישה שאני נופלת, למטה – למטה, וזה כל כך מפחיד אותי. אני פוחדת שאני אתרסק והעצמות שלי יישברו וכלום לא יישאר ממני. אני פוחדת שלא יהיה שם אף אחד.”
אני מלטף את לחייה, ומעביר את ידי בשיערה.
"אני אהיה שם למטה,” אני מסתכל לתוך עיניה, “אני אהיה שם למטה, לתפוס אותך.”
"אתה מבטיח – תמיד?”
"אני מבטיח – תמיד.”
דמעות שוב עולות בעיניה, אך הפעם אלה דמעות של אושר. היא עוצמת את עינייה, מצמיד את פניה אל בטני. היא נרדמת בתנוחה עוברית בזרועותיי.
לאחר שהחושך יורד, אני מלביש אותה חזרה בבגדיה. אני לוקח אותה בידיי, רדומה, ועולה אל העיר. מלפניי שורות של בתים בני כשתיי קומות, אורות בוהקים בכל אחד מהם. היא מדריכה אותי אל הבית שלה, הרחב והמפואר ביותר מאלו שאני מבחין בהם. אני נוקש פעמיים בדלת הכניסה הרחבה, ונראה שהנקישות מהדהדות בתוך הבית. הדלת נפתחת, מולי עומד אדם ששיערו השחור והארוך אסוף בצמה, בחולצת בד לבנה מכופתרת, ואשתו, לבושה בשמלה קצרה ומהודרת, עומדת מצידו.
"הבת שלכם נרדמה על החוף. היא הדריכה אותי אליכם."
אביה מסתכל עליי בעוינות וחשד מסוימים. אני מסתכל לתוך עיניו, נזכר שוב בחוף ובשקיע.
"ובכן, הכנס אותה פנימה."
הוא מסמן לי להניח אותה על ספה רכה למראה בחדר האורחים. היא מחייכת בעיניים עצומות. אמה מתיישבת על קצה הספה ומעבירה את ידה בשיערה.
"היא נראית בסדר," היא אומרת אל אביה. "זה קורה לה לפעמים," היא פונה אליי לראשונה.
"מאיפה אתה מגיע אלינו?" שואל האב.
"מקהילת העיר. העברתי מסר לקהילה שלכם, ורציתי לשבת ולהביט בחוף ללא הסכנות שבחוץ."
הוא מסתכל עליי לעוד רגע ארוך, ובחזרה על ביתו.
"בוא נזמין אותו לשתות משהו, לפחות," אומרת האם.
היא פוקחת את עיניה לכמה רגעים.
"אבא,זה בסדר. הוא אדם טוב."
"בסדר, זה בסדר עכשיו. תחזרי לישון."
אני יושב יחד איתו בחדר צדדי קטן. הוא מוזג מתוך בקבוק זכוכית לתוך שתי כוסות עץ עמוקות. אני לוגם מעט מהמשקה, הצורב בגרוני, אך גל חום אטי ונעים מתפשט מבטני ועד לקצות אצבעותיי.
"מה בדיוק ההגדרה של התפקיד שאתה עושה, בקהילה שלך?" הוא שואל.
"אני השליח. איני יודע כיצד הדבר אצלכם – אני מעביר מסרים בין הקהילה שלנו לגורמים חיצוניים."
"כן, אני מבין שיש לקהילה שלך קשרי מסחר נוספים, דומים לשלנו. אף שאנחנו מתקדמים יותר, כמובן."
הוא מסתכל עמוק לתוך עיניי, "אתה יודע, אני לא עיוור. הבת שלי – היא לא בן אדם יציב. היא יכולה לאבד שליטה בלי אזהרה מוקדמת, וכשזה קורה, היא צריכה אדם שיחזיק אותה. אם מישהו ייתן לה להתמוטט, אני אדאג לרסק אותו במו ידיי."
"אני מבין," אני מביט חזרה אל תוך עיניו. אני נזכר בפעמים שטיילתי עם אמא בתוך גן פנימי בקהילה. כיצד הייתי מתנדנד גבוה - גבוה, והיא תמיד פחדה שאפול, והייתה עומדת בסמוך לנדנדה ולא מורידה את עיניה ממני.
"אני בטוח שיש לך אפשרויות רבות בתוך הקהילה שלך," אומר האב, "מדוע שתבחר דווקא בה?"
"היא צריכה מישהו שיחזיק אותה, ולא יעזוב. ואני – אם לא יהיה לי תמיד את מי להחזיק, אני לא יודע מה יישאר ממני."
מבטו מתרכך לשמע המלים האלה.
"כשאני נזכר בימים שאני ואשתי היינו צעירים, נראה שהכל היה כל כך פשוט. אז בנינו את כל זה, את הקהילה שלנו. ונראה שלא חשבנו על דבר מלבד החזון שלנו. אבל אולי זכרונות משתנים ככל שהזמן עובר. אולי גם אז ידענו כמה החיים שבירים ולא בטוחים."
הוא נאנח מעט לאחור בכסאו.
"אני אצטרך לחזור מחר בבוקר לקהילה שלי, אבל אבוא שוב בהקדם. אתה מבין, אמא שלי..."
"אין צורך להסביר כרגע. ולא תאלץ לחזור בכוחות עצמך. שיירת סחורות תצא מחר מהקהילה מייד לאחר עליית החמה. הם יוכלו להוריד אותך בסמוך לקהילתך."
"אין לי מלים להודות לך," אני לוקח נשימה עמוקה.
"אני בטוח שתוכיח לי זאת במעשיך," הוא אומר.
היא כבר לא שוכבת על הספה בחדר המגורים, ואיני שואל היכן היא. אמה מובילה אותי לחדר שינה, אל מיטה רחבה ורכה.
באמצע הלילה הדלת נפתחה בחריקה קלה, ודמותה מופיעה בפתח.
"ההורים שלי לא יתעוררו עד שהשמש תעלה," היא לוחשת, סוגרת את הדלת מאחוריה. היא גולשת תחת הסדינים, ואני מרגיש את שפתיה נושקות לפניי ולצווארי, ולאחר מכן את ראשה על חזי ואת גופה נצמד אליי בחוזקה.
עם קרניי השמש הראשונות, אני נושק למצחה וחיוך רך עולה על שפתיה. לאחר כמה רגעים היא פוקחת את עיניה.
"עליי ללכת בקרוב," אני אומר לה.
אנו מתלבשים בזריזות והיא נעמדת מולי.
"אולי אל תלך."
"אני חייב," אני אומר, "אבל אני אחזור בקרוב, אמא שלי מחכה לראות אותי, ויש מספר דברים שצריך לסדר."
"אתה מבטיח שתחזור בקרוב?" שברי דמעות עולים בעיניה. אני מחזיק אותה בזרועותיי והיא כורכת את ידייה סביבי, מצמידה את לחייה לחזי. אני נושק ארוכות לכתפה.
"אני אחזור בקרוב. אני מבטיח."
