אני רואה אותן בכל מקום – כשאני הולך ברחוב, כשאני עולה על אוטובוס, כשאני יושב על ספסל וצופה בעוברים ושבים. היופי שלהן שולח ניצוצות במורד עמוד השדרה שלי, ואני מרגיש כיצד אני גולש בעל כורכי במדרון חלקלק, נאבק על מנת להיתפס בקצהו של העולם ולא ליפול לתהום האינסופית.
אני יושב באוטובוס כשהיא עולה ומשלמת לנהג. שיערה הזהוב מסנוור אותי; אני יכול לשקוע לתוך עיניה הירוקות. היא מתיישבת שני מושבים מלפניי, מותירה לצידה מושב ריק. אני שוקע לתוך כיסאי, בעוד שבעיני רוחי אני ניגש אליה ולוקח את ידה בידי. היא קמה ממקומה, עומדת מולי ומרימה אליי את מבטה. אני אוחז אותה בזרועותיי, ויחד, אנחנו מתחילים לרקוד.
האשלייה מתפוגגת, ועמה, כמו תמיד, המועקה מתחילה לעלות בבטני, מתפשטת כמערבולת שחורה המאיימת לבלוע אותי פנימה. אני רוצה לקום, להתיישב לידה ולהגיד דבר מה, אך איני מסוגל אף להתרומם מכסאי. כל תנודה קטנה שלה שולחת עצבים לכל נקודה בגופי. האם היא רוצה להסתובב ולהביט לעברי? האם היא עומדת לרדת?
אני מבחין בכיתוב האדום על החלון שמצדי – KNOW HOPE. דַּע תקווה. האם יש סיכוי שאני אצליח? כן, אף אם איני מאמין בכך. באין מוצא אני חוזר על הכיתוב שוב ושוב בראשי, חורט אותו בתוך תודעתי.
אני יכול להתגבר על הפחד הזה, ההבנה עולה בי. אם רק אפנה אליה, זה כבר יהיה הניצחון בשבילי. אני קם ממקומי, כבתוך חלום, ומתיישב לידה. היא מסתכלת דרך החלון, אינה מבחינה בי. אני נוגע קלות בזרועה והיא מסובבת את פניה אליי.
"היי," אני אומר והיא מחייכת אליי, אך לא מגיבה, נראה שאינה מבינה במה מדובר.
"ראיתי אותך עולה לאוטובוס, והייתי חייב לגשת ולדבר אתך." אני אומר. "את יכולה להציג את עצמך קודם," אני נתפס בתנופה.
"דריה, נעים מאוד," היא אומרת ומושיטה אליי את ידה. אני מציג את עצמי ולרגע מחזיק את ידה בידי.
"אז, דריה, מאיפה את?"
"מכאן, מתל אביב."
"ואיך זה לגור כאן? אני עברתי ממש לא מזמן."
"זה נחמד. יש הרבה דברים לעשות."
היא משתתקת.
"איזה מוזיקה את אוהבת?" אני מתחיל את השיחה מחדש.
"כל מיני," היא עונה, ולא מפרטת.
איני יודע מה לומר עוד. אני מרגיש שאנחנו במרחק שנות אור זה מזו, ושאני רואה רק חזיון רחוק שלה, שובל של אבק כוכבים שבמקרה מגיע עד אליי. אנחנו יושבים בשתיקה לדקה ארוכה, היא שבה להסתכל מחוץ לחלון.
"את יודעת, " אני אומר לבסוף, והיא מסובבת את פניה חזרה אליי, "היום התעוררתי מוקדם, קצת אחריי שעלתה השמש. ולמרות שזו תל אביב, הבוקר היה מדהים. האוויר היה כל כך צלול, והיה שֶקֵט שאפשר לשמוע דרכו מכונית עוברת ממרחק קילומטרים. הלוואי שזה כל הזמן היה ככה."
"אני יודעת למה את מתכוון," היא אומרת, וחיוך דק עולה על פניה. סוף סוף אני מרגיש ניצוץ. אולי אני מתקרב אל הכוכב עצמו, אל האש שבוערת במרכזו.
"אני צריכה לרדת כאן," היא אומרת, כאשר האוטובוס מתקרב לתחנה.
"תרשמי לי את המספר שלך," אני אומר ומושיט לה את הפלאפון שלי. אני מתרומם ממקומי והיא רושמת בזריזות את המספר ומחזירה לי את הפלאפון, לפניי שהיא יורדת דרך הדלתות שבדיוק נפתחו. אני שומר את המספר על שמה, ואש של סיפוק נבערת בי.
אני יושב במשרד מול מסך המחשב, מקליד ומתייק, בוהה באלפי הנקודות הקטנות שיוצרות מלים ומשפטים. אך רק היא נמצאת בתודעתי. בעיניי רוחי אני רואה אותנו הולכים יד ביד דרך שביל בפארק, סביבנו עליי שלכת באינספור גוונים מרהיבים. אנחנו יושבים יחד על ספסל ליד הים, והיא מניחה את ראשה על כתפי. אני עומד מולה בשדה רחב לאור הכוכבים, עיניה נוצצות. אני מקרב את פניי אל פניה ומרגיש את שפתיה הרכות כנגד שפתיי.
כשאר אני סוגר את דלת דירתי ונועל אותה מאחוריי, שוב מתחיל לבי להלום. אני שומע את הדי צעדיי כאשר אני פוסע הלוך ושוב בחדר הריק כמעט. שמה מופיע על צג הפלאפון ואצבעי על כפתור החיוג, אך איני מסוגל ללחוץ עליו. מה אגיד לה? כיצד אוכל להמנע מהשתיקה המביכה שהייתה באוטובוס? השאלות חוזרת והולמות בי. אני מחליט לבסוף להזכיר לה מי אני, ולהציע לה מייד ללכת לטייל ביחד. אני לוחץ על כפתור החיוג ומקרב את המכשיר לאוזני, קפוא במקומי.
"המספר שחייגתם אליו איננו מחובר," נשמעת ההודעה המוקלטת. אני מחייג שוב, רק בשביל להגיע אל אותה התוצאה. עכשיו הכל מתחוור לי. כיצד רצתה להפתר ממני כבר בהתחלה, אך החליטה להיות נחמדה בשביל לא לעורר בי כעס או תסכול, בשביל שתוכל להתחמק ממני מהר יותר בסוף. אני מקלל בקול, רסיסי דמעות עולים בעיניי. אני בועט בכוח בכיסא העץ והוא מתהפך ופוגע ברצפה בחבטה. הרגשה שורפת עולה בכף רגלי תחת הנעל הקלה, אך זה לא משנה לי כלל כרגע. איני לא יכול להישאר עוד בדירה. אני יוצא ממנה ויורד במדרגות למטה, מרגיש כיצד כל מה שאכלתי היום עולה לגרוני. אני יוצא מהבניין והולך אל גן משחקים סמוך, מקלל לעצמי בין שפתיי.
לפניי שאני מתיישב על ספסל, אני מבחין בבחורה היושבת עליו, בוהה במסך הפלאפון שבידה. שיערה השחור החלק בוהק תחת אור הפנסים, מסתיר רק חלקית את תווי פניה המושלמים. לבי נעצר לרגע, אך אני מתעשט מייד ומתיישב לידה.
"היי," אני אומר ומסתכל לכיוונה. היא מסתובבת אליי.
"היי," היא אומרת ומסתכלת לתוך עיניי, וחיוך עולה על פניה.
המוזה שלי נמצאת בכל מקום. אני יכול לראות אותה כאשר אני הולך ברחוב, כאשר אני עולה על אוטובוס, כאשר אני יושב על ספסל וצופה בעוברים ושבים. גם אם אאבד אותה אלף פעמים, אוכל למצוא אותה בכל יום מחדש.
