שיר 302

כשהחמה תפציע,

החיוכי יופיע?

ובצל העננים,

ליבי ירקיע לשחקים.

הדמדומים הורסים,

את גופי הם משתקים.

דמעות משום מקום מופיעות,

ללא מעצורים נופלות.

היכן היית?

כשליבי נדם לרגע קט.

היכן היית?

כשהמלאך עבר,

והנה לו עוד לילה קר.

הינך לבדך,

דוממה בחושך הרך.

חיוך מר,

לזכר ימי העבר.

לא ניסיתי להעלות זכרונות,

אלו רק הרגשות,

שמתפרצות,

הן מסוגלות להיות הרסניות.

וגורלי,

אשר רצה להתעטף בגורלך,

הפליג לארץ לא נודעת,

ושם הילדה שטובעת,

את עינייה עוצמת,

יודעת.

שמחכה לה שם עולם,

אולי טוב יותר הפעם.

האש והכפור,

מתאחדים לאחד.

הרגש והכאב,

אותה אכזבה.

הינך ילדה,

חשוכת מרפא האמנם,

ילדה שרק רצתה,

אהבה.

את לבד,,

אינך יודעת אף אחד,

אף אחד לא רוצה לדעת אותך.

השיממון תוקף את האדם,

והלב נעצר.

זו אני,

זה ליבי,

התרשיעו אותי בעבור כאבי?